סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת יהודית צור, דחתה את ערעורו של סנ"צ מנחם נידם והמדינה על פסק דינו של בית משפט השלום בעיר שקבע כי נידם והמדינה יפצו את פעילי הימין איתמר בן גביר, ישראל ברמסון וברוך בן יוסף על כך שעוכבו שלא לצורך במשך למעלה משלוש שעות.

השופטת קבעה בפסק הדין כי העיכוב נעשה שלא כדין תוך הפרה של זכות היסוד לחופש ביטוי, וחייבה את קצין המשטרה, שעיכב את השלושה לחקירה, לשלם סך של 2,000 ש"ח לכל מערער, בנוסף לפיצוי שנתן בית משפט השלום בירושלים בגין העיכוב : 45,000 ש"ח לכל מעוכב.

פעיל הימין, איתמר בן גביר, אמר הבוקר (ה) לערוץ 7 בתגובה לפסק הדין כי "על פרקליטות המדינה השתלטו גורמים מהשמאל הקיצוני שעושים שימוש בסמכויות שלהם כדי להגיש ערעורים ולטעון טענות סרק. בית המשפט מבהיר היום לאנשי הפרקליטות שגם אם מדובר באנשי ימין אין סמכות להתעמר בנו, לסתום לנו פיות ולעכב אותנו שלא כדין. אני מקווה ששי ניצן וחבירו יפנימו את ההחלטה הזאת", הוסיף בן גביר.

האירוע המדובר התקיים ב-11 בנובמבר 2004 במהלכו התאספו עשרות בודדות של פעילי ימין, ובכללם איתמר בן גביר ברוך בן יוסף וישראל ברמסון, בכיכר פריז בירושלים על מנת לחגוג את מותו של יאסר ערפאת בשירה וריקודים.

שוטר בדרגת סגן ניצב, הורה לבן גביר, שהיה ממארגני האירוע, לפנות את המקום לאור החשש לשלום הציבור אך הוא סירב לכך. בן גביר טען כי זכותו להישאר במקום וכי אין כול עילה חוקית לדרישה לסלקו. לאור זאת הורה השוטר על עיכובו  והוא נלקח, ללא התנגדות, לניידת משטרה. סמוך לאחר מכן עוכב גם ברמסון, לטענתו, מאחר ומחה על עיכובו של בן גביר. לאחר מכן עוכב גם בן יוסף. השלושה נלקחו לתחנת המשטרה, נחקרו ושוחררו כעבור שלוש וחצי שעות לאחר שכל אחד מהם חתם על התחייבות עצמית בסכום של 2,000 ₪. השלושה לא הועמדו לדין בגין האירוע.

בפסק הדין קבע בית משפט השלום, כממצא עובדתי, כי מהלך התנועה והסדר הציבורי במקום ההתאספות לא שובשו באופן ממשי. בית המשפט קבע כי באירוע נטלו חלק עשרות בודדות של משתתפים שהתקבצו בתוך הכיכר ולא מחוצה לה, לא חסמו כבישים, לא התעמתו עם שוטרים ולא התנצחו עם מפגיני נגד.

בית המשפט התבסס על עדותו של השוטר עצמו, ממנה עלה כי היקף ההפרעה לתנועה במקום לא חרג מהיקף ההפרעה הנגרמת לציבור מאירועים דומים אחרים. לאור האמור לעיל קבע בית משפט השלום כי פעילי הימין לא עברו כל עבירה, ולא היתה למשטרה כל עילה חוקית לעכבם. מכאן הסיק בית המשפט כי עיכובם של המשיבים היה שלא כדין, דבר שיש בו משום ביצוע עוולה נזיקית המקימה להם זכות לפיצוי כספי. בית המשפט קבע כי הנזק שנגרם לפעילים נובע מהתנהגותה הבלתי תקינה של המשטרה כלפיהם, ומהעובדה שנשללה מהם הזכות לבטא את דעתם ואת רגשותיהם, המהווה זכות יסוד.

המערערים טענו כי בית משפט השלום שגה בקובעו כי עיכובם של הפעילים על ידי המשטרה היה שלא כדין. לטענתם, סירובם של הפעילים לציית להוראת המשטרה היווה עילה חוקית ועצמאית לעיכובם לחקירה, מאחר ואין מחלוקת שהוראתו לפזר את ההתקהלות אינה הוראה בלתי חוקית בעליל שאין לציית לה. המערערים טוענים כי בית המשפט כלל לא דן בטענה זו, וכי אם היה דן בה, סביר להניח שהיה מקבלה, וקובע כי שיקול דעתו של השוטר בהחלטתו לעכב את הפעילים לא חרג מן הסביר בנסיבות העניין.

בן גביר טען כי למשטרה לא היתה כל סמכות לדרוש את פיזור ההתקהלות שנערכה, מאחר ולא דובר בהתקהלות של למעלה מ-50 אנשים המחייבת את אישור המשטרה, ואף לא נוצר במקום חשש מעשי להפרת השלום. בנוסף טען כי מסקנה זו נקבעה כמימצא עובדתי על ידי בית המשפט קמא, וכי לאור זאת נראה כי הערעור מופנה בעיקרו כנגד קביעותיה העובדתיות של הערכאה דלמטה. כמו כן הוסיף כי גם אם כלי הרכב שחלפו בסמוך למקום ההתקהלות האטו את נסיעתם והחלו לצפור, אין בכך כדי להפר את השלום.

בנוסף טען בן גביר כי גם אם ניתן לראות בהתקהלות אירוע מקומם ומרגיז, הרי שאין בכך די כדי להצדיק את הוראת המשטרה לפיזור ההתקהלות או את עיכובם של המשיבים, לאור החשיבות הרבה שיש לייחס לחופש הביטוי במדינה דמוקרטית.

השופטת צור אמרה בדיון כי "אין ספק כי פעולת העיכוב פגעה בכבודם של המשיבים ובזכותם החוקתית לחופש תנועה ולחופש ביטוי. השאלה המרכזית שיש לבחון היא האם החלטת המערערים לעכב את המשיבים היתה רשלנית או סבירה. מהאמור לעיל עולה כי צדק בית משפט השלום במסקנתו כי בנסיבות האירוע לא היה די כדי לבסס חשד סביר שהתנהגות המתאספים תביא להפרת השלום על ידי העוברים והשבים", אמרה השופטת.