אירופה והעולם מציינים השבוע מלאת 64 שנים לשחרור עולו של הצורר הנאצי. רבים הם המקומות, בהם נרצחו יהודים ורבים לא פחות הם אותם מקומות מהם שולחו יהודים למחנות ההמשדה ולגדול שבהם באושוויץ.
אחד המחנות, שלא רבים פוקדים אותן מצוי במרכז שעת נסיעה מפראג בירתה של צכיה מאז שנת 1968. סיפורו של הגטו השבוע, הוא סיפור של העם היהודי היושב בציון, ימים אחדים אחר יום העצמאות.
מעט היסטוריה. הגסטאפו נטל את האחריות על טרזין בתאריך 10 ביוני 1940, ובנובמבר 1941 הפך האתר לגטו מוקף חומה. השליטה על הגטו הייתה בידי "המשרד המרכזי לפתרון בעיית היהודים בבוהמיה ובמורביה" שהיה כפוף למשרד הראשי לביטחון הרייך.הגטו היה נתון לפיקוד אנשי האס אס, והשמירה בו הופקדה בידי צ'כים, שבאמצעותם הצליחו יושבי הגטו היהודים לקיים קשרים עם העולם. לצד הגטו היה מחנה הסגר לאסירים מדיניים – יהודים ולא יהודים.
כוונות הנאצים בהקימם את הגטו התחלקו לשלוש: ראשית ביקשו הנאצים לרכז בו את כל היהודים הקשישים, היהודים ידועי השם והיהודים בעלי הזכויות המיוחדות: יהודים אשר לחמו למען גרמניה במלחמת העולם הראשונה וזכו לאותות הצטיינות [1]. שנית, ביקשו כי הגטו ישמש דוגמה למערב, ושלישית הם ביקשו כי יהיה תחנת ביניים בדרך לאושוויץ. מנהיגי יהדות צ'כיה, שלא ידעו על החלק השלישי בתוכנית, תמכו בהקמת הגטו מתוך תקווה למנוע את הגירוש למזרח ובדרך זו לשמור את היהודים הצ'כים על אדמת מדינתם עד תום המלחמה.
ב-24 בנובמבר 1941 הורה ריינהרד היידריך על תחילת ריכוז יהודי צ'כוסלובקיה בטרזין. 7,000 התושבים הלא-יהודים במקום גורשו בקיץ 1942, והיהודים נותרו כקהילה סגורה.בסוף נובמבר 1941 הגיעו המגורשים הראשונים, ועד סוף מאי 1942 גורשו לגטו כ־30,000 יהודים – כשליש מיהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה. ביולי 1942 הפכה טרזינשטט למעין עיר חופשית בתוך חומותיה. "זקן היהודים" של הגטו היה יעקב אדלשטיין, מנהיג התנועה הציונית בצ'כיה שהיה בן 38 בעת קבלת התפקיד. אדלשטיין ניסה לבנות בגטו עיר יהודית של ממש, כאינטרס יהודי, ובניגוד לראשי יודנראט אחרים עמד בתוקף על זכויות התושבים ככל שאיפשרו לו התנאים. כך, למשל, התפטר בשל ההוצאות להורג בגטו; ההתפטרות לא התקבלה, אך עד סיום תפקידו לא היו הוצאות להורג בגטו. הוא גם העז להתעמת אישית עם אדולף אייכמן, ודחה את הצעת ארגון החלוץ להבריחו מהגטו.
בהמשך התחילו להגיע לגטו אלפי מגורשים מגרמניה ומאוסטריה, רובם קשישים וחלקם בעלי אותות ממלחמת העולם הראשונה. הגטו שימש כמעין בבואה ליהדות אירופה המערבית. חלק גדול מתושבי הגטו היה יהודים מומרים, יהודים למחצה או יהודים הנשואים נישואי תערובת, שקרוביהם האריים השתדלו למענם]. עם זאת, בגטו היו גם יהודים חרדים.תנאי המחייה בטרזין היו קשים ביותר. המקום שהיה בעבר ביתם של 7,000 צ'כים, איכלס למעלה מ-50,000 יהודים, והמזון היה דל ביותר. בשנת 1942 לבדה מתו מרעב קרוב ל-16,000 איש.
בטרזין התרכזו יהודים משכילים רבים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסולובקיה. אמנים, סופרים, מוזיקאים ומדענים רבים ניהלו במקום חיי תרבות עשירים ככל שאפשרו התנאים. מאחר שרבים מיושבי הגטו היו אנשי תרבות, התפתחה בגטו תרבות משל עצמה, הצגות תיאטרון רבות עלו, והייתה בו ספרייה עם למעלה מ־60,000 ספרים.
הציונים, ובייחוד הנוער הציוני על תנועותיו, דאגו לחינוך. הקהילה בטרזין הקפידה שכל ילד ימשיך בתוכנית לימודיו, כפי שהיה טרם גירושו לטרזין, ונערכו שיעורים ופעילויות ספורט יומיות. כ-15,000 ילדים השתתפו בסך הכול בפעילויות אלו, אך רק 1,100 לערך מתוכם שרדו עד תום המלחמה. אומדנים אחרים מפחיתים מספר זה עד 150 בלבד.
כ-500 מיהודי דנמרק שלא הספיקו לברוח לשבדיה נשלחו לטרזין ב-1943. להגעה זו הייתה חשיבות רבה, שכן ממשלת דנמרק התעקשה על הגעתו של הצלב האדום למחנה. היה זה צעד חריג, שכן רוב הממשלות האירופיות שנכבשו על ידי הנאצים לא התעקשו על יחס הולם לאזרחיהן היהודים. הנאצים התירו את הביקור במטרה להזים את השמועות על מחנות ההשמדה שהחלו באותה עת. על מנת למזער את הרושם של הצפיפות הקשה בטרזין הם שלחו יהודים רבים להשמדה באושוויץ, והקימו חנויות ובתי קפה מדומים ליצירת רושם של חיים נורמליים. משלחת הצלב האדום ביקרה בחדרים שנצבעו מחדש וכעת לא היו בהם יותר משלושה אנשים בחדר, וצפתה באופרת הילדים "ברונדיבאר".
תרמית זו כנגד הצליחה עד כדי כך שהתעמולה הנאצית ניגשה לצלם סרט בטרזין. צילומי "הפיהרר מעניק כפר ליהודים" החלו ב-26 בפברואר 1944. הבמאי היה היהודי תושב הגטו קורט גרון (במאי ושחקן מפורסם, שהופיע עם מרלן דיטריך ב"המלאך הכחול") ומטרת הסרט הייתה להראות כיצד יהודים חיים תחת הרייך השלישי "הטוב והמיטיב". לאחר תום ההסרטה נשלח רוב הצוות, ואף הבמאי עצמו, למוות באושוויץ. גרון ואשתו נרצחו בתאי הגאזים ב-28 באוקטובר 1944. הסרט עצמו מעולם לא הוצג בשלמותו, ורק קטעים מתוכו נחתכו לצרכי תעמולה ושרדו עד היום.
החל מנובמבר 1941 החלו שילוחים לגטאות ריגה ומינסק שבשטחי ברית המועצות הכבושים. כמה אלפי יהודים נשלחו לשם ונורו למוות בידי הנאצים יחד עם היהודים המקומיים בבורות.
בתחילת שנת 1942 הוסב יעד המשלוחים לפולין, לאזור הגנרלגוברנמן שבו הייתה מרוכזת מרבית האוכלוסייה היהודית בפולין הכבושה. 33,000 יהודים נשלחו לפולין בשנה זאת. תחילה נשלחו המגורשים לגטאות שונים, בעיקר במחוז לובלין. כעבור מספר ימים או שבועות שולחו יהודים אלו, יחד עם היהודים המקומיים, אל מותם במחנות ההשמדה הסמוכים, בעיקר מחנות בלז'ץ וסוביבור, אולם החל מסתיו 1942 החלו שילוחים ישירים להשמדה במחנה ההשמדה טרבלינקה.
בשנת 1943 הוסב שוב יעד השילוחים, אולם הפעם אל מחנה המוות אושוויץ, שהיה הקרוב ביותר מכל היעדים הקודמים. בדצמבר 1943 נשלח לאושוויץ זקן היהודים יעקב אדלשטיין, לאחר שנתפס מזייף רישומים על מנת להציל יהודים. הוא הוצא להורג באופן אישי בבלוק 11. המשלוחים של סתיו 1943 לא נשלחו אפילו לסלקציה ונשארו במחנה משפחות בבירקנאו מתוך מגמה להראות לנציגי הצלב האדום כי במחנה חיות משפחות יהודיות. גטו טרזין היה, מטבע הדברים, המקור הטוב ביותר באירופה למשפחות שלמות ואף הוקם מעון ילדים בבלוק 31. במרס 1944 החליט אדולף אייכמן באופן אישי כי מחנה המשפחות ישלח להשמדה, ו-4,000 יוצאי גטו טרזין הושמדו בלילה אחד. בהמשך היו נסיונות נוספים ליצור מחנה משפחות באושוויץ המבוסס על יוצאי טרזין, וכך שרדו בסופו של דבר כ-750 מיוצאי טרזין את אושוויץ - שיעור גבוה מבחינה סטאטיסטית. המשלוחים לאושוויץ נמשכו עד אוקטובר 1944, והופסקו עם התקרבות הצבא האדום.
היום לפני 64 שנה שוחרר הגטו ורק מעטים מיושביו ששוחררו חיים היום בארץ ובעולם. למי שחפץ בהדרכה במקום : יאיר ירוחם: טל. 420608865936
סך הכול נשלחו כ-144,000 יהודים לטרזין. כרבע מהם (כ-33,000) ניספו בו, רובם ממחלות ורעב, וכ-88,000 נשלחו להשמדה במזרח. 19,000 ניצולים שרדו בתום המלחמה. הנאצים העבירו את השליטה על המחנה לצלב האדום ב-3 במאי 1945, וחמישה ימים לאחר מכן שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום.