לא יכול להיות עיתוי מתאים יותר לשיחה עם סיוון רחמים, בת 37, ימים אם לא שעות ספורות לפני לידת בתם הראשונה, יהודיה למהדרין.
כמה ימים לפני חג השבועות ובעצם כמה שעות קודם לראש חודש סיוון שעל שמו היא נקראת, רחמים נדרכת לקראת החיים החדשים שהיא עומדת להביא לעולם. הוריה, קתוליים 'לא אדוקים', ממתינים עמה לרגע הגדול, בעלה רונן, מתרוצץ סביבה בהתרגשות, סיפור חייה משלים תיכף סנכרון היסטורי. רות המואבייה, פרנצ'סקה השוויצרית וחודש סיוון, התנ"ך הופך למציאות. ברוכים הבאים לעולם האמיתי.
סיוון, נולדה בכלל כפרנצ'סקה, אי שם בעיירה שקטה בשוויץ. הוריה, נוצרים טובים אהדו תמיד את ישראל, מה אהדו? העריצו את המדינה הקטנה - אנושות. "שני ההורים שלי באים מבית קתולי אדוק, הם החליטו בשלב מסוים שעם ישראל הוא עם סגולה".
כתוצאה מהגילוי המרעיש, מחליטים בני הזוג לעזוב את הכנסייה. הם מתגייסים לסייע לישראל בכל דבר אפשרית המוכרת להם, הפעילות שלהם למען המדינה והעם היהודי מגדירה אותם כציונים נלהבים, הגדרה שבהחלט מקובלת עליהם. "ישראל הייתה במרכז החיים של הוריי ושלי כבר מגיל צעיר, הם מאוד ציוניים מאז, ההגדרה של מי אנחנו, לא רלוונטית. ברגע שהוחלט שעם ישראל הוא העם הנבחר, הורי ראו את עצמם כעוזרים לעם הזה. בטוח שזה השפיע עליי, אפשר לומר שכבר מאז הייתה לי אש בלב שהתעצמה".
נורא קלישאי להתחיל כך את הראיון, אבל זה עדיין מתבקש: "למה?"
סיון: מחייכת. "זה לא משהו שאפשר לתאר, כנראה. הרי אף אחד לא אמר לי לחשוב כך, זה היה בתוכי, הרגשתי שזה אולי משהו שממשיך בתוכי מאיזו נקודה היסטורית. אני זוכרת ספרים שקראתי בילדותי על ילדים בשואה, תמיד התחברתי לסיפורים, דמיינתי את עצמי אבל אף פעם זה לא היה מכוון. זרמתי כילדה כאילו היה ברור לי ולסביבה שמקומי לא שם.
בפעם הראשונה שהגענו לטייל בארץ, הייתי בת 12 והבנתי שזה יהיה המקום שלי. אפילו אחותי אמרה 'את עוד תהיי יהודייה פעם'...!"
הילדות של פנצ'סקה הייתה די קשוחה ולכן לא היו לה חברים. "הרגשתי תמיד שאני פשוט לא שייכת לשם, הרגשתי שהנשמה שלי לא חיה אז. תחושה חזקה, של 'רק הגוף שלי היה שם'. לא הייתי בחיפוש אחר דרך חלופית, ידעתי שאני שייכת לישראל".
בתור 'ילדה טובה', היא מסיימת את הלימודים ובגיל 20 מגיעה לישראל בפעם הראשונה בגפה בתקווה להישאר. "התקלה הראשונה הייתה בעצם, שהגעתי לקיבוץ של השומר הצעיר. התחברתי מאוד מהר לאוכלוסייה, רק שהם הפחידו אותי, דיברו שלילי על דתיים, שטפו לי את המוח, מפחיד. אני צעירה מדי ומבינה שלא אצליח להיות ישראלית". 
בפעם הראשונה שהגענו לטייל בארץ, הייתי בת 12 והבנתי שזה יהיה המקום שלי. אפילו אחותי אמרה 'את עוד תהיי יהודייה פעם'...!"
השוויצרית הצעירה מאוכזבת, מחליטה לגדוע את התהליך ולשוב הביתה. "למעשה לא המשכתי את התהליך כי לא הבנתי את המשמעויות של להיות יהודייה, בסה"כ עניין אותי להיות ישראלית עם דרכון ישראלי, אבל בגלל שהפחידו אותי, חזרתי לשוויץ. מעט מאוכזבת מעצמי שלא הצלחתי לממש את תוכניותיי". בשלוש וחצי שנים הבאות היא חייה שוב בשוויץ, אבל בסוג של המתנה למשהו לא ברור. "הייתי על סטנד ביי, לא הסכמתי לקחת שום תפקיד עם מחויבות לטווח ארוך, המזוודה שלי הייתה מוכנה לחזור לארץ"
בגיל 28 היא מקבלת "הזדמנות שנייה", לשוב ארצה. "כשהגעתי ארצה הפעם, מצאתי דירה ועבודה בתוך עשרה ימים והתחלתי את חיי בישראל. אחרי שנה, שאני כבר 'מסודרת' בארץ, הרגשתי כאילו הגעתי הביתה אבל בתור 'אורחת'. כשחיפשתי את ההרגשה הזאת התחלתי להבין שהדרך היחידה שקיימת עבורי זה לעבור את הגיור 'כמו שצריך' ורק אז אהיה חלק מהעם וארגיש שהגעתי הביתה. בדקתי כל מיני תוכניות הגיור הקיימות והחלטתי לעשות את הגיור בקיבוץ דתי. למדתי על החגים והמסורת וחייתי שם, בעצם, עד לאותו רגע לא עניין אותי להיות יהודייה, אלא להיות ישראלית ולהרגיש טוב עם זה".
המהפך הרוחני תופס אותה די מהר. בשבוע הראשון של האולפן, היא מבינה שאת זה בדיוק היא מחפשת כל חייה. "החור שהיה לי בנפש נסתם, נדהמתי מכל מה שגיליתי ולמדתי. התחלתי להבין למה הרגשתי תמיד שאני חיה בשקר". אחרי שסיימה את לימודי היהדות, היא מרגישה כמו "תינוק ביומו הראשון בעולם, לא יודע כלום, מתחיל ללמוד כעת".
במשך שנה לומדת פרנצ'סקה באיזשהו מכון כדי להבין את הראש הדתי, "עד כה הכרתי ישראלים אבל לא הכרתי ישראלים דתיים, רציתי להבין, ללמוד את החוקים והכללים, רציתי להתבסס בידיעות שלי, רציתי להשיג לעצמי כלים יותר ממה שהאולפן יכל לתת לי. אחרי שנת לימודי היהדות המתוגברים חזרתי לקיבוץ, שם גרתי 3 שנים ונערכתי להתחיל את החיים שלי האמיתיים".
חמש שנים אחרי, היא מכירה את בעלה ("המקסים") וממשיכה את החיים היהודיים המקובלים.
מאז, את נתקלת בקונפליקטים?
סיון: "למעשה תמיד העסקתי את עצמי בשאלות, מה היה לא בסדר בשלושים שנות חיי בדרך אחת שנאלצתי לבחור בדרך אחרת. גם אחרי שהתגיירתי, נדרשו עוד הרבה שנים, כדי שאוכל לקבל מעצמי תשובות ל'אחרי שהיהדות אמת, למה הנצרות היא לא'. קראתי חומר רב על הנצרות וגם על יהודים שכתבו על נצרות ובלבד שאשלים לעצמי את הפערים ואסגור את העניין בין שתי הדתות". הלבטים לא מפתיעים בהתחשב בדרך המזוגזגת שעברה על משפחתה, "הורי עברו מדרך אמת אחת לאחרת, רציתי לוודא שבחרתי באמת המוחלטת והסופית ושהיא איתי."
ובתום הבדיקות, השתכנעת.
סיון: "ברור. היו סיטואציות שהיו קשות לי, אבל ככל שאני חיה כאן ומבינה את ההיסטוריה, כי לא רק לקחתי את הדת, אלא נטלתי עם עצמי את ההיסטוריה, ליבי יותר רך מלב של יהודי שלא הכיר מסגרות אחרות. אשר למשפחה שלי, לא פעם אני צריכה להסביר שאסור להם, זה לא היה פשוט, ועד היום זה לא. למזלי קיבלתי משפחה אדירה שתומכת ולומדת". ככל שישמע מפתיע, אבל הוריה מדברת עברית, אימא שלה לומדת באולפן כבר 20 שנה, ואביה החל ללמוד עברית לפני חמש שנים. בניגוד לגרים אחרים, שאין להם תמיכה מהמשפחה, אצל סיון כולם תומכים ("כולל אחותי"), ומרכיבי משפחתה הקודמת נותרו 'משפחה'. יחד עם זאת, בכל עת מגלים הוריה דברים חדשים על הדרך שבחרה. "ההורים שלי חשבו שאפשר להיות ישראלי גם בלי להיות יהודי, הם לא הבינו לעומק מה זה אומר להיות יהודי, שזאת לא רק הרגשה אלא דרך חיים, עם הזמן הם נחשפים לאור שביהדות ומבינים עוד יותר את הסיבות שהביאו אותי להשתייך לעם ישראל".
"כשישבתי אצל הרב צפניה דרורי וסיפרתי את סיפור חיי, הסברתי שההורים שלי תומכים בי. הרב שאל 'אם זה ככה למה את יושבת כאן לבד, איפה ההורים שלך?' הסברתי לו שאני לא חושבת שגיור הוא משהו שעוברים אותו 'בסבבה' ואני לא חושבת שההורים שלי יעברו את התהליך באופן הרציני והעמוק שעברתי. אז הרב שמע, חשב ואמר לי, 'להורים שלך יש את אותה נשמה כמו שלך, רק שלך הייתה את ההזדמנות'...".
"תפקיד היהדות בעולם, מחייב ואחראי אומנם, אבל שאר האומות לא מבינות את זה ומציקות לאותו אח גדול שזוכה להטבות בשל מעמדו אבל גם להמון אחריות. האחים הקטנים לא באמת מבינים את זה..."
איך קבלו את הגיור החברים בארץ?
סיון: "הלא דתיים מקבלים אותי כבנאדם, דווקא הדתיים לא פרגנו, בלשון המעטה. כשחיפשתי לי בן זוג להקים משפחה הם די דחו אותי ואמרו 'את גיורת, עזבי'. אבל כשהתחילו להכיר אותי, זה כמובן נעלם".
תדמית המגיירים, לא גבוהה, היית משנה משהו בתהליך הגיור?
סיון: "בחרתי בגיור האורתודוקסי למרות שהוא בעצם דחה אותי, אבל אני מאמינה שזאת הדרך הנכונה. הייתי מקשיחה את המבחנים עוד קצת כדי להתקבל לעם הזה. להיות יהודי זאת לא אופנה, כסף, או אישור להתאהב במישהו. זאת אחריות, זה להיות חוליה בשרשרת של דורות. זאת הסיבה שנשארתי דתייה אחרי הגיור כי הבנתי שאם לא אבחר בדרך הזאת, חוליה אחרת תתפוס את מקומה בשרשרת, ואני עלולה ליפול, אז בשביל מה כל העסק?"
בינתיים, אביך נהיה שגריר של מילים בארצו...
סיון: "אבא שלי מאוד אקטיבי בעיתונות השוויצרית. הוא כותב מכתבים לכל מיני גופים ואנשים שמתנהגים לא יפה לישראל, הוא תומך במדינה אבל גם בעם. רק לפני כמה שבועות כשנשיא שוויץ קיבל את אחמנידג'אד, הוא כתב לנשיא מכתב גלוי מעל דפי העיתונים הגדולים שנכון שלשוויץ יש מקום בעולם הגלובאלי, אבל זה לא בסדר שהוא נפגש עם האיראני בערב יום השואה, שזה אבסורד כל הכנס ושהחלטות ועידת דרבן הראשונה מתייחסת לישראל והנאומים נגד ישראל. במהלך המלחמות אבא שלי כל הזמן כיכב בעיתונים, הוא לא עיתונאי, אבל מוכר ככזה שאומר את מה שהוא חושב". רונן, הבעל, נזכר שלאחר הנישואים ביקשו החתן והכלה לממש כמה פרנקים שוויצרים שהסתננו אל מתנות החתונה. כשהתכוונו לצאת לשופינג שאל חמיו 'מאיפה הכסף?', ענינו לו שקיבלנו מתנות. התשובה שלנו לא מצאה חן בעיניו והוא ביקש שבכסף השוויצרי נשתמש בישראל, "כדי לפרנס עוד יהודי...".
ספר שהשפיע עלייך
סיון: "מסילת ישרים, ספר מדהים. היה לי מורה שהעביר לי את החומר באופן הכי פשוט שמלמד איך אדם שולט ברגשות שלו בעצמו, הספר הזה הוביל אותי. אם הייתי צריכה ללמוד את הספר הזה לבד, אין סיכוי שהייתי מצליחה להבין אותו, כי הוא די עמוק".
יש דברים שמפריעים לך כאן?
סיון: "איכות סביבה והתנהגות של בני אדם, לפעמים. יש מלא דברים שאפשר להתלונן, אבל זה טבעי. מצד אחד החוצפה הישראלית מרגיזה אותי, מאידך אני גם הופכת להיות כזאת. בשוויץ אומרים לי שאני 'כבר לא שוויצרית...'. תראה, שוויץ בת 700 שנה וגם שם לא הכול נוצץ, הגעתי למקום צעיר יחסית כדי להיות חלק מהתפתחות. כאן הכול דינמי, חי, שם המקום מסודר מדי, אי אפשר לשנות בו כלום".
ברוח הימים, את מגילת רות את יודעת בע"פ?
סיון: "לא בעברית, אבל את הסיפור אני מכירה בוודאי, רות היא החברה הכי טובה שלי. ההורים שלי נתנו לי בגיל 12 שם יהודי 'רות', במסגרת ההתקרבות שלהם לישראליות... מאחר ותהליך הגיור הסתיים קרוב לחג שבועות, התלבטתי אם לקרא לעצמי רות. תאר לעצמך בלונדינית שנקראת 'רות', הסיטואציה תסגיר אותי מיד. אז בחרתי בסיון, חודש שמזכיר לי עצמי, את רות".
הכתבה מתפרסמת במגאזין הנשים "אשל חיל" מבית בשבע המצורף לעיתון השבוע