מרוקאי ופולני נפגשים באולפנת צביה במעלות... אין זו תחילת של בדיחה טובה, אלא דווקא של מגמת תיאטרון מוצלחת באולפנת "צביה" במעלות. בשבוע האחרון הציגו תלמידות המגמה באולפנא שני מחזות חברתיים, הממחישים דילמות ערכיות קשות, מתחים בין הקרבה למשפחה, ושיכרון מוסרי בעקבות זכייה פתאומית.
ראש האולפנא, הרב יוסי ארליך, מדגיש כי "חשוב לנו כמחנכים לעמת את הבנות עם דילמות ערכיות וחברתיות, עם משברים – ודרכי ההתמודדות איתם. חשוב להראות, כהכנה לחיים, שלא הכול הולך לפי התוכניות ולפי החלומות ולא פעם יש קשיים ונפילות, אבל מכל דבר לומדים ומצמיחים אישיות חזקה ובוגרת יותר. התיאטרון הוא אחד הכלים המקסימים להמחיש דילמות כאלו – ואת דרכי ההתמודדות איתם".
הצגת "הלילה הזה" מאת דפנה אנג'ל, בבימוייה של שירה עמרוסי, סיפרה את סיפורה של המחתרת הציונית במרוקו בסוף שנות החמישים, שהתגלתה בעקבות טביעתה של ספינת המעפילים "אגוז". באמצעות תלבושות, תפאורה ומוזיקה אותנטית, ברגש ובהומור המחישו השחקניות את הווי חייהם של יהודי מרוקו, ואת הדילמות שליוו אותם סביב היחס לשכניהם הערבים, לשלטונות ולמדינת ישראל בתקופה שערב עלייתם ההמונית.
אחד משיאי המחזה מבוטא בדיאלוג בין האב עמרם ובנו רפאל, הכלוא בשל פעילותו במחתרת:
עמרם: "תחתום להם על מה שהם רוצים ונלך הביתה. זה הכבוד שלהם, הם לא יוותרו".
רפאל: "אני לא חותם להם על המסמך, אבא".
עמרם: "הרסת לנו את החיים, אתה מבין? פעם היה לנו כאן כבוד, עכשיו לכלב מת נותנים יותר כבוד מאשר לאבא שלך".
רפאל: "כבוד, אבא? מאחורי הגב הם התייחסו אליך כמו אל יהודי, לזה אתה קורא כבוד?"....
עמרם: "קח את העט ותחתום להם שציונות זה פשע".
רפאל: "אני לא אחתום להם על המסמך, אבא. אם בשביל זה באת לפה אתה תחזור בידיים ריקות".
המחזה השני, "הזכייה הגדולה" מאת אפרים קישון, בבימויה של ליאת מלכא-אחימאיר, נשא אופי קליל והומוריסטי הרבה יותר. הצופות הרבות אמנם געו בצחוק, אך המחזה נגע בדילמות מוסריות מורכבות הנוגעות ליחס לכסף והרכוש אל מול עולם הערכים האישי, היהודי והאוניברסאלי.
המחזה מספר את סיפורו של שימע'לה, חייט יהודי המתבשר יום אחד על זכייתו בסכום גדול. הזכייה מסנוורת את עיניו, ובעיקר את עיניה של אשתו אטל, שמציעה להחליף את שמותיהם למודרניים יותר, ושומרת בקפידה על הכסף שלא יאבד. שימעל'ה התמים, לעומתה, נקלע לבלבול לאחר שמנסה לשדך לבתו שידוך לא-מוצלח על פי מעמד כלכלי בלבד, ותוך תקופה קצר הוא מאבד את כל הונו, ולומד מכך לקח על סולם הערכים המשמעותי בחיים.
שני ממן, מתלמידות המגמה והמציגות, אומרת כי "כל תלמידות המגמה גילו יכולות משחק יוצאות דופן שריגשו את כל הצופות שהגיעו לצפות במחזות. היה לחץ גדול, התפללנו שנצליח להצחיק את הקהל כמו שצחקנו אנחנו בעת החזרות".
מורות המגמה, שרי תורג'מן וחן אסרס, שליוו את התהליך הממושך של עיצוב ההצגות ועיבודן מדגישות כי בחירת המחזות והעבודה עליהן נעשית תוך חיבור מתמיד בין עולם האמנות לעולם הערכי של התלמידות, על כל הדילמות שמפגש זה מעלה. "בחירת הטקסטים וגם העבודה עליהן כרוכה במאמץ ובהתלבטויות רבות" טוענת חן אסרס, "אך איננו מוכנים לוותר על ההיבטים הערכיים והמוסריים המלווים את לימודי התיאטרון באולפנה שלנו".
ראש האולפנא, הרב יוסי ארליך, מדגיש כי "חשוב לנו כמחנכים לעמת את הבנות עם דילמות ערכיות וחברתיות, עם משברים – ודרכי ההתמודדות איתם. חשוב להראות, כהכנה לחיים, שלא הכול הולך לפי התוכניות ולפי החלומות ולא פעם יש קשיים ונפילות, אבל מכל דבר לומדים ומצמיחים אישיות חזקה ובוגרת יותר. התיאטרון הוא אחד הכלים המקסימים להמחיש דילמות כאלו – ואת דרכי ההתמודדות איתם".
הצגת "הלילה הזה" מאת דפנה אנג'ל, בבימוייה של שירה עמרוסי, סיפרה את סיפורה של המחתרת הציונית במרוקו בסוף שנות החמישים, שהתגלתה בעקבות טביעתה של ספינת המעפילים "אגוז". באמצעות תלבושות, תפאורה ומוזיקה אותנטית, ברגש ובהומור המחישו השחקניות את הווי חייהם של יהודי מרוקו, ואת הדילמות שליוו אותם סביב היחס לשכניהם הערבים, לשלטונות ולמדינת ישראל בתקופה שערב עלייתם ההמונית.
אחד משיאי המחזה מבוטא בדיאלוג בין האב עמרם ובנו רפאל, הכלוא בשל פעילותו במחתרת:
עמרם: "תחתום להם על מה שהם רוצים ונלך הביתה. זה הכבוד שלהם, הם לא יוותרו".
רפאל: "אני לא חותם להם על המסמך, אבא".
עמרם: "הרסת לנו את החיים, אתה מבין? פעם היה לנו כאן כבוד, עכשיו לכלב מת נותנים יותר כבוד מאשר לאבא שלך".
רפאל: "כבוד, אבא? מאחורי הגב הם התייחסו אליך כמו אל יהודי, לזה אתה קורא כבוד?"....
עמרם: "קח את העט ותחתום להם שציונות זה פשע".
רפאל: "אני לא אחתום להם על המסמך, אבא. אם בשביל זה באת לפה אתה תחזור בידיים ריקות".
המחזה השני, "הזכייה הגדולה" מאת אפרים קישון, בבימויה של ליאת מלכא-אחימאיר, נשא אופי קליל והומוריסטי הרבה יותר. הצופות הרבות אמנם געו בצחוק, אך המחזה נגע בדילמות מוסריות מורכבות הנוגעות ליחס לכסף והרכוש אל מול עולם הערכים האישי, היהודי והאוניברסאלי.
המחזה מספר את סיפורו של שימע'לה, חייט יהודי המתבשר יום אחד על זכייתו בסכום גדול. הזכייה מסנוורת את עיניו, ובעיקר את עיניה של אשתו אטל, שמציעה להחליף את שמותיהם למודרניים יותר, ושומרת בקפידה על הכסף שלא יאבד. שימעל'ה התמים, לעומתה, נקלע לבלבול לאחר שמנסה לשדך לבתו שידוך לא-מוצלח על פי מעמד כלכלי בלבד, ותוך תקופה קצר הוא מאבד את כל הונו, ולומד מכך לקח על סולם הערכים המשמעותי בחיים.
שני ממן, מתלמידות המגמה והמציגות, אומרת כי "כל תלמידות המגמה גילו יכולות משחק יוצאות דופן שריגשו את כל הצופות שהגיעו לצפות במחזות. היה לחץ גדול, התפללנו שנצליח להצחיק את הקהל כמו שצחקנו אנחנו בעת החזרות".
מורות המגמה, שרי תורג'מן וחן אסרס, שליוו את התהליך הממושך של עיצוב ההצגות ועיבודן מדגישות כי בחירת המחזות והעבודה עליהן נעשית תוך חיבור מתמיד בין עולם האמנות לעולם הערכי של התלמידות, על כל הדילמות שמפגש זה מעלה. "בחירת הטקסטים וגם העבודה עליהן כרוכה במאמץ ובהתלבטויות רבות" טוענת חן אסרס, "אך איננו מוכנים לוותר על ההיבטים הערכיים והמוסריים המלווים את לימודי התיאטרון באולפנה שלנו".