"משבר המים בו אנו מצויים אינו גזירת גורל", קובע שר התשתיות עוזי לנדאו וקובע כי כיוון שקיימת כמות מוגבלת של מי שתיה טבעיים בישראל הרי שהמדינה "חייבת לנצל את מכלול המשאבים העומדים לרשותה כדי לייצר מים".
השר לנדאו שנשא דברים ובועדת החקירה הממלכתית בנושא ניהול משק המים בישראל קבע: "לא נחסוך מאמץ, ונבחן כל רעיון שנושא בכנפיו את בשורת הרוויה לאדמה וליושביה".
השר הזכיר את עיקרי הסוגיות שלהערכתו יש לדון בהן בפרשה זו: "התפלת מי ים; טיפול בקולחים: האם נכון השימוש בהם אפילו לאחר טיפול שלישוני? האם נכון יהיה להשקיע בבניית מוביל קולחים ארצי?; האם וכיצד נכון להשתמש במי הכינרת? איך להחיות את האקוויפרים? איך להתגונן מפני קידוחים פיראטים? מהי השפעת הסוגיות הגיאופוליטיות על בעיות המים בישראל? ועוד כהנה וכהנה".
בראשית דבריו לוועדה ציין השר לנדאו כי רק לפני שבועות אחדים נכנס לתפקידו ועל כן עדותו בפני הועדה עדיין אינה משנה סדורה וכי הוא עדיין לומד את הנושאים השונים הנוגעים לסוגיה המורכבת של משק המים.
עם זאת הציג לנדאו בראשי פרקים את הדרכים להביא את מדינת ישראל למצב בו לא יהיה בה מחסור במים. "משימתי בנושא זה ברורה: במדינת ישראל לא יהיה מחסור במים. הנחת העבודה ברורה גם היא: אנו חיים באזור שלעתים מזומנות יש בו בצורת. עובדה זו ידועה מזה שנים, ואינה יכולה עוד להפתיע איש".
את תכניותיו הראשוניות פרס השר בפני חברי הועדה:
בעדיפות ראשונה – הצלת משק המים:
בתחום המים, המשימה הלאומית העיקרית שהמשרד מעורב בה היא הצלת משק המים.
הבעיה המרכזית לאורך שנים ארוכות נסובה סביב העובדה שכושר הייצור של המים אינו תואם את הצריכה.
הצריכה מוערכת בכ - 2 מיליארד קוב לשנה, ואילו הגירעון המצטבר עומד גם הוא על כ - 2 מיליארד קוב, כמות שהיא שוות ערך לשנת צריכה שלימה. הצרכים, חלקם קשיחים, עומדים על כ - 1,000 מלמ"ק.
כיום אנו נמצאים סמוך לקו השחור של האוגר, שמתחת לו יגרמו נזקים בלתי הפיכים.
המשימה בטווח הקצר – להתמודד עם המשבר בעיצומו אנו מצויים, על ידי ביצוע נמרץ של כל הפרויקטים לייצור והתפלות המים בצד ההיצע, והטיפול באמצעים שונים לחיסכון במים בצד הביקוש.
הטיפול במשבר המיידי צריך לקחת כבר בחשבון פעולות שיסייעו לכיסוי הגירעון המצטבר באוגר, שהתפתח במשך השנים.
לטווח הארוך – השלמת תכנית אב:
על אף המשבר המתמשך, משק המים פועל ללא תכנית אב. התכנית, אותה יש להשלים בהקדם, תכלול מבט רחב על כל ההיבטים הקשורים בפיתוח משק המים במדינה, ממנה ניתן יהיה להבין את הבעיות של משק המים בישראל, ולגזור מדיניות למימוש ולביצוע בעשור הקרוב.
מבחינתי, רשות המים היא גוף המטה שמבצע את עבודת התכנון תחת הנחיית מועצת הרשות, שתדון בתרחישים השונים ובהשלכות סוגי המדיניות על התרחישים.
שר התשתיות הלאומיות יביא את תכנית האב על חלופותיה העיקריות, כולל המומלצות, ובכלל זה את תכנית הפיתוח והביצוע הנגזרת ממנה לעשור הקרוב, לאישור הממשלה.
קביעת מדיניות –
קביעת המדיניות בנושא משק המים חייבת להיעשות על ידי הממשלה.
במבנה השלטון הנוכחי ישנו משרד התשתיות וישנה רשות המים. סמכויות הרשות בקביעת המדיניות והוצאתה לפועל, רחבות מאלו של השר והממשלה. בכוחה לקבוע צעדים בתחום משק המים, שלהם השלכות מרחיקות לכת על מדיניות בתחומים אחרים.
מעמדה הסטטוטורי של הרשות מאפשר לה להתעלם מהנחיותיו של השר בנושאי מדיניות. ובפועל, השפעת אגף התקציבים על פעולותיה השוטפות כבדה ביותר.
לרוע המזל ההחלטות של אגף התקציבים מתקבלות לעיתים מתוך קוצר רואי, המוכתב על ידי אילוצי תקציב שנתיים.
העובדה שמערכת יחסי העבודה והאמון בין השר ובין מנכ"ל הרשות טובים, אסור שתביא להתעלמות מן העובדה שהמצב החוקי הוא מקור לבעיות.
בכוונתי להביא לשינוי בחקיקה, באופן שיותיר את קביעת המדיניות בידי הממשלה, יוודא ביצועה וניהולה באמצעות שר התשתיות הלאומיות, ואת ביצוע המדיניות בידי רשות המים.
תרבות צריכה –
בעשור השביעי לקיומה, מדינת ישראל היא מדינה מפותחת, שאינה שוקטת על שמריה, ומעניקה לתושביה רמת חיים גבוהה, בדומה לרווח בארצות העולם המערבי. צמיחת המשק והעלייה ברמת החיים מאופיינים בצריכה גדלה והולכת של מים. אחד הביטויים היפים לכך הם רחובות הערים המוריקים, המרפסות הפורחות, גינות הנוי, כל אלה צורכים מים רבים.
אנו רוצים לשמור את ארץ ישראל ירוקה ופורחת. אנו רוצים לראות יותר מים זורמים בנחלים. יחד עם זאת חיוני להשריש בקרב הציבור על פרנסיו את המודעות לתנאי האזור בו אנו חיים, ולעובדה שהוזכרה למעלה: אנו חיים באזור שלעתים מזומנות יש בו בצורת. תפיסת תכנון הנוף והסביבה חייבת להשתנות מן היסוד ולהתיישב עם המציאות התובעת מאתנו גינון תואם אקלים.
את תרבות הצריכה שאינה לוקחת בחשבון את הסביבה, כפי שבאה לביטוי בגינון, כמו גם בכלכלה, בתעשייה, בחקלאות ובתחומי חיים נוספים, אנו שואפים להמיר בצריכה נבונה, סביבתית, שתאפשר ליהנות משימוש מרבי במים מבלי לבזבז אותם.
חיסכון במים -
אמצעי מוביל לבניית תודעת הצורך לחסוך הוא התמחור. אופן השימוש של הצרכן צריך שישפיע על המחיר שהוא משלם. החסכן ישלם מעט, הצרכן הכבד ישלם הרבה. כיום אנו עושים זאת באמצעות "היטל הבצורת". מדובר במנגנון חוקי המאפשר בעת חירום לגבות אגרה גבוהה מן המחיר השולי, במטרה לגרום לחיסכון במים. ההיטל מושת במיוחד על המשתמשים הכבדים יותר, מתוך ציפייה שהעלות הגבוהה תפחית את הביקוש.
קיומו של המנגנון הזה נחוץ לניהול נכון של הביקושים במשק המים בעיתות משבר. יחד עם זאת חיוני שהכסף הנאסף מן ההיטל יחזור לטיפול ולהשקעה במערכת המים.
בנוסף לשימוש המיידי במנגנון ההיטל, בכוונתי לפעול יחד עם רשות המים, כדי להטמיע את תרבות החיסכון באמצעות החדרה גורפת לתודעה ולשימוש הציבור, של אמצעים ביתיים כמו חסכמים, מודדי שימוש, ורעיונות נוספים שעולים ויעלו עם הזמן.