חג לא מוכר הוא 'חג ההתנחלות' ומתברר כי עד לפני כמה עשרות שנים נחגג חג שכזה ולאו דווקא על גבעות השומרון אלא בקיבוצי השומר הצעיר.
רות אייזיקוביץ', חברה לשעבר בקיבוץ חורשים נברה בארכיונה הפרטי ומצאה בין מסמכים ומכתבים הזמנה משנת 55' להשתתפות בחג ההתנחלות שיתקיים בקיבוץ חורשים. ביומן ערוץ 7 היא מספרת על החג וההזמנה שהפתיעה אותה.
מסתבר שחג ההתנחלות נחגג בכל שנה ביום ההקמה של הקיבוץ, וההפתעה האישית הגדולה שלה הייתה מהשימוש הישיר בשם "ההתנחלות", כבסיס החג.
בדבריה היא מציינת כי בסיסו של הקיבוץ הוא בתנועת השומר הצעיר, מה שלימים הפך לתנועת מר"ץ. היא גם מציינת את האופן בו זכו תושבי הקיבוץ באדמה. לדבריה אחד הגורמים המיישבים גירש את ערביי הכפר 'חירבת חרש' והעניק למתיישבים את האדמות ובעיקר את מאות הדונם של פרדסי הערבים כשהפרות עוד על העצים, מוכנים לקטיף.
אייזקוביץ' מציינת שהאדמה ניתנה לאנשי הקיבוץ מתוך הבנה שנוכחות יהודית במקום חוסמת את דרכן של חוליות מסתננים ערבים שהטילו טרור והרג בישובי הסביבה היהודיים.
ומה על המצפון? מסתבר שהסוגיה הזו לא העסיקה את אנשי השומר הצעיר של אותם ימים. השאלות הראשונות התעוררו כשאנשי חורשים ביקשו לקחת 'רלסים' מבתי הערבים שגורשו לחיזוק בתיהם שלהם. נטילת ה'רלסים' עוררה התנגדות מסוימת שהובילה להצבעה בעד ונגד, אך עם ההתנחלות על אדמת מגורשים ערבים לא עוררה כל התחבטויות נפש.
וכיום מתבוננת אייזקוביץ' בצאצאיהם הרוחניים של אנשי השומר הצעיר וקובעת: הכול היה צפוי מראש. היא נסמכת בדבריה על שירו של אליעזר לבנה שקבע שהציונות החילונית טיבעה הוא שתסתיים לאחר שהחליטה להתנתק מערכי היהדות. בהתנחלויות של ימינו היא רואה אמנם מעין המשך אך במקביל גם מפעל שונה לחלוטין שכן מדבור במפעל התיישבות שמקורו ההגותי רעיוני אידאי אחר ועמוק הרבה יותר.