בסקירה שמפרסמת מחלקת המחקר של בנק ישראל בנושא היצע השופטים, נאמר כי ברבות ממדינות OECD וגם בישראל ירד קצב הגידול של מספר הרופאים ל-1,000 נפש מאז שנת 1990, ויש צפי למחסור עתידי בכוח אדם רפואי, שבעקבותיו ננקטים צעדי מדיניות להתמודדות עם המחסור.
צעדי המדיניות שננקטו בחלק מן המדינות אכן הביאו להיפוך המגמה או למיתונה. המחסור בכוח אדם רפואי סומן כבעיה עולמית על ידי ארגון OECD וארגון הבריאות העולמי.
בשירותי הבריאות ובכוח האדם הרפואי לנפש בולטים הבדלים בין אזורים בעולם ובתוך מדינות, וכן בין מדינות מתפתחות למפותחות ובין מרכז לפריפריה.
עם הגורמים המשפיעים ביותר על המחסור הנוכחי בכוח אדם באזורים המפותחים ועל המגמות הצפויות בתחום זה נמנים תהליכים כגון: (1) ירידת מספר שעות העבודה של רופאים – בעיקר עקב שינויים חקיקתיים, למשל בקנדה, בארה"ב ובאירופה; (2) גידול שיעור הנשים בכוח האדם הרפואי והסיעודי; (3) עליית חשיבותה של ההתמחות הרפואית והסיעודית, שהגבירה את הביקוש למומחים; (4) יציאתם של רופאים ואחיות לגמלאות בקצב גבוה מזה של הצטרפות החדשים.
בישראל, בדומה למדינות מפותחות אחרות, ירד בשנים האחרונות מספר שעות העבודה של כוח האדם הרפואי, גדל היקף התעסוקה של נשים, הייתה עלייה בהתמחות כוח האדם ובחשיבותה, וירד מספר הרופאים שמתחת לגיל 65 לאלף נפש.
במרוצת השנים, מקור מרכזי לגידולו של כוח האדם הרפואי בישראל היה רופאים העולים לארץ, אולם מאז סוף שנות ה-90 מקור זה הולך ומתדלדל, ולא צפוי שישוב ויגדל בעתיד הקרוב. בהתאם לכך, מאז המחצית הראשונה של שנות התשעים מספר הרישיונות החדשים הניתנים לרופאים בישראל יורד בהתמדה. בשנת 2006 עמד מספר הרופאים ל-1,000 נפש בישראל[1] על 3.53, עדיין מעל לממוצע במדינות המפותחות, שהיה אז 3.06. ואולם לפי תחזיות של ועדה שהקים משרד הבריאות, אם לא יינקטו צעדים להגדלת מספרם של הרופאים בישראל – כהרחבת מסגרות ההכשרה – יירד עד שנת 2020 מספרם של הרופאים ל-1,000 נפש ל-2.73, רמה שהיא, לדעת מומחים נמוכה מדי. יתירה מזאת, ישנן אינדיקציות שעל פיהן בהתמחויות מסוימות שורר מחסור ברופאים כבר היום, וכי חסר איזון בפיזורם של הרופאים בין אזורי הארץ השונים ובין המגזר היהודי לערבי.