שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, נעם סולברג, זיכה מחמת הספק את חברות הגז 'פזגז', 'שכביץ פטרולגז' ו'גז יגל' ומנהליהן, מעבירה של הסדר כובל (קרטל), לאחר שקבע כי לא הוכח מעבר לכל סביר קיומו של הסדר שכזה.
בכתב האישום נטען, כי החל מן המחצית השנייה של שנת 2002 התקיימה תחרות בין קבוצת פזגז לקבוצת גז יגל על ליבם ועל כיסם של צרכני הגז בקרית גת, באר שבע וירושלים, באופן שכל קבוצה הציעה ללקוחותיה של זולתה הספקה ושירותים של גז במחירים נמוכים מכפי ששילמו עד אותה עת, במטרה לעודד אותם להחליף את הקבוצה ששימשה כספק הגז שלהם.
על רקע זה - טענה המאשימה - התקיימו מגעים בין שתי הקבוצות לגבי האפשרות להגיע להפסקת אש בתחרות שהתנהלה ביניהן. כמפורט בכתב האישום, מדובר במספר פגישות שהתקיימו בתקופה שבין חודש דצמבר 2002 לחודש מרץ 2003.
בכתב האישום נטען כי בסופו של דבר הגיעו הקבוצות לכדי הסדר מקיף וכולל, שעל-פיו תימנע כל קבוצה מלפנות לצרכני הגז של רעותה בהצעות להספקת שירותי גז במחירים נמוכים יותר.
לאחר שדן בראיות שהוצגו קבע השופט סולברג, כי "נותר ספק במחשבתי באשר לעצם קיומו של הסדר בין הנאשמים ובין הקבוצות", והבהיר כי "כידוע, נטל השכנוע המוטל על כתפי התביעה במשפט פלילי הוא ברמה שמעבר לכל ספק סביר".
"לפי תדמיתה של פזגז בעיני עצמה, לפי הליכותיה ואופן ניהול עסקיה כפי שבאו לידי ביטוי במהלך המשפט, לאור נחישותה - שלא לומר דורסנותה - דומני כי לא נכון יהיה להניח שגילתה נדיבות וראתה לקיים את חלקה בהסדר עוד לפני שבא לעולם", ציין השופט.
"על המאשימה לשכנע מדוע בהקשר אחד היא סבורה כי עד או נאשם אמר אמת וזולתו שיקר, ואילו בהקשר אחר היא טוענת להיפוך היוצרות. בהעדר עקביות באשר לאופן שבו ביקשה המאשימה לקבוע את מהימנותם של העדים, נתערער המערך העובדתי הנסיבתי שהוצג על-ידי המאשימה", הוסיף השופט במותחו ביקורת על התנהלות המדינה בכל הקשור לשימוש בעדויות במשפט.
"אמנם הרהורי-עבֵרה עלו במוחם, אך לכלל מעשי-עבֵרה לא בהכרח הגיעו. חילופי דברים בין הקבוצות היו, פגישות התקיימו, מחשבות הועלו, תוכניות תוכננו, ואף הוצעו הצעות בדבר הסדר, אולם לא שוכנעתי די הצורך כי אלה יצאו מן הכוח אל הפועל", סיכם השופט סולברג והבהיר, כי "כאשר ניצבות לפני בית המשפט שתי מסכתות עובדתיות, האחת המובילה להרשעה והאחרת המצדיקה זיכוי, ושתיהן עשויות להתקבל על הדעת על-פי חומר הראיות, כי אז יש להעדיף את האפשרות המיטיבה עם הנאשם, גם אם היא מסתברת פחות".
בכתב האישום נטען, כי החל מן המחצית השנייה של שנת 2002 התקיימה תחרות בין קבוצת פזגז לקבוצת גז יגל על ליבם ועל כיסם של צרכני הגז בקרית גת, באר שבע וירושלים, באופן שכל קבוצה הציעה ללקוחותיה של זולתה הספקה ושירותים של גז במחירים נמוכים מכפי ששילמו עד אותה עת, במטרה לעודד אותם להחליף את הקבוצה ששימשה כספק הגז שלהם.
על רקע זה - טענה המאשימה - התקיימו מגעים בין שתי הקבוצות לגבי האפשרות להגיע להפסקת אש בתחרות שהתנהלה ביניהן. כמפורט בכתב האישום, מדובר במספר פגישות שהתקיימו בתקופה שבין חודש דצמבר 2002 לחודש מרץ 2003.
בכתב האישום נטען כי בסופו של דבר הגיעו הקבוצות לכדי הסדר מקיף וכולל, שעל-פיו תימנע כל קבוצה מלפנות לצרכני הגז של רעותה בהצעות להספקת שירותי גז במחירים נמוכים יותר.
לאחר שדן בראיות שהוצגו קבע השופט סולברג, כי "נותר ספק במחשבתי באשר לעצם קיומו של הסדר בין הנאשמים ובין הקבוצות", והבהיר כי "כידוע, נטל השכנוע המוטל על כתפי התביעה במשפט פלילי הוא ברמה שמעבר לכל ספק סביר".
"לפי תדמיתה של פזגז בעיני עצמה, לפי הליכותיה ואופן ניהול עסקיה כפי שבאו לידי ביטוי במהלך המשפט, לאור נחישותה - שלא לומר דורסנותה - דומני כי לא נכון יהיה להניח שגילתה נדיבות וראתה לקיים את חלקה בהסדר עוד לפני שבא לעולם", ציין השופט.
"על המאשימה לשכנע מדוע בהקשר אחד היא סבורה כי עד או נאשם אמר אמת וזולתו שיקר, ואילו בהקשר אחר היא טוענת להיפוך היוצרות. בהעדר עקביות באשר לאופן שבו ביקשה המאשימה לקבוע את מהימנותם של העדים, נתערער המערך העובדתי הנסיבתי שהוצג על-ידי המאשימה", הוסיף השופט במותחו ביקורת על התנהלות המדינה בכל הקשור לשימוש בעדויות במשפט.
"אמנם הרהורי-עבֵרה עלו במוחם, אך לכלל מעשי-עבֵרה לא בהכרח הגיעו. חילופי דברים בין הקבוצות היו, פגישות התקיימו, מחשבות הועלו, תוכניות תוכננו, ואף הוצעו הצעות בדבר הסדר, אולם לא שוכנעתי די הצורך כי אלה יצאו מן הכוח אל הפועל", סיכם השופט סולברג והבהיר, כי "כאשר ניצבות לפני בית המשפט שתי מסכתות עובדתיות, האחת המובילה להרשעה והאחרת המצדיקה זיכוי, ושתיהן עשויות להתקבל על הדעת על-פי חומר הראיות, כי אז יש להעדיף את האפשרות המיטיבה עם הנאשם, גם אם היא מסתברת פחות".