שופטת בית משפט השלום בת"א, יעל אחימן, קיבלה את תביעתם של בני זוג, אשר ביקשו לרכוש דירה בעקבות מודעה שפרסם עו"ד, ולאחר שכבר החלו ברכישת הדירה התברר שהנתון שפורסם במודעה בדבר מספר החדרים בדירה היה מוטעה. השופטת קבעה, כי עו"ד שפרסם מודעה למכירת דירה בשם לקוחו, אחראי לנכונות תוכנה גם אם זה נמסר לו ע"י לקוחו.
עורך הדין והמוכר, ביקשו להסתמך על הערה במודעה האומרת, כי "הנכס מוצע כפי שהוא (AS IS) ועל המציע לבדוק על אחריותו כל שיראה לו דרוש", וטענו כי בני הזוג היו חייבים לבדוק בעצמם האם הדירה כפי שהיא בפועל מתאימה למה שפורסם במודעה.
"לפי הבנתי, מכירת הדירה בשיטת AS IS המחייבת בדיקה עצמאית מצידו של הרוכש, אינה כוללת נתונים הנקובים במודעה עצמה. כך לדוגמא, רשאי הרוכש להסתמך על נוסח המודעה לעניין ייצוגו של המוכר על ידי עורך דינו, לאמיתות הזיהוי הרישומי של הדירה (גוש וחלקה), כמו גם לנכונות זיהויו של המוכר כפרסונה וכו'", כתבה השופטת.
"תפיסה מנוגדת לרוח דברים זו", הוסיפה השופטת, "בהכרח תביא לתוצאה קיצונית על פיה רשאי כל אדם לפרסם מודעה שיקרית בעליל כל עוד הקפיד להסיר מעל עצמו באופן הצהרתי, כל אחריות למידע שמסר. אלא שהדעת אינה סובלת תוצאה מסוג זה, ולכל הפחות נאמר כי אין היא מתיישבת עם העקרונות הבסיסיים ביותר שנקבעו בפסיקה ביחס לעקרון תום הלב".
מעבר לאחריותו של המוכר לפרטים המטעים שבמודעה שפורסמה, התעכבה השופטת באופן מיוחד על נושא אחריותו של עורך הדין, "עורך הדין, מעצם תפקידו, נתפש כמי שנוטל אחריות לקיומה של הוגנות מסחרית וכלכלית. הפסיקה המודרנית עסקה גם היא ביישום עקרונות אלה, הכירה במימד הרחב יותר של אחריות עורך דין ובה עוגנה חובתם של עורכי הדין (חובת הזהירות המושגית) גם כלפי ציבור בלתי מוגדר של אנשים העלול להינזק ממעשיהם".
"אם מותר יהא לעורך דין לפרסם מידע כוזב ביחס לפעילותם הכלכלית של שולחיהם ( כדי לשפר כוח המיקוח שלהם) יהא בכך כדי להטיל על הכלל עול כבד יותר מכפי שהיה מוטל עליו לו יכול היה זה לסמוך על אמיתות המידע המפורסם . הפגיעה בטובת הכלל על היבטיה הכלכליים השונים, צפוייה להיות נרחבת יותר בהשוואה לפגיעה הצפוייה בחירותו של הפרט ממנו יימנע פרסום מטעה/שיקרי, גם אם זה משרת את תועלתו האישית המיידית", הסבירה השופטת את האחריות המוטלת על עוה"ד.
לאור כל זאת חייבה כאמור השופטת את המוכר ועורך דינו להשיב לקונים את הפיקדון שמסרו ובנוסף חייבה אותם לפצות את בני הזוג ב-10,000 ₪ נוספים בגין עוגמת הנפש שגרמה להם התנהלות הפרשה.
עורך הדין והמוכר, ביקשו להסתמך על הערה במודעה האומרת, כי "הנכס מוצע כפי שהוא (AS IS) ועל המציע לבדוק על אחריותו כל שיראה לו דרוש", וטענו כי בני הזוג היו חייבים לבדוק בעצמם האם הדירה כפי שהיא בפועל מתאימה למה שפורסם במודעה.
"לפי הבנתי, מכירת הדירה בשיטת AS IS המחייבת בדיקה עצמאית מצידו של הרוכש, אינה כוללת נתונים הנקובים במודעה עצמה. כך לדוגמא, רשאי הרוכש להסתמך על נוסח המודעה לעניין ייצוגו של המוכר על ידי עורך דינו, לאמיתות הזיהוי הרישומי של הדירה (גוש וחלקה), כמו גם לנכונות זיהויו של המוכר כפרסונה וכו'", כתבה השופטת.
"תפיסה מנוגדת לרוח דברים זו", הוסיפה השופטת, "בהכרח תביא לתוצאה קיצונית על פיה רשאי כל אדם לפרסם מודעה שיקרית בעליל כל עוד הקפיד להסיר מעל עצמו באופן הצהרתי, כל אחריות למידע שמסר. אלא שהדעת אינה סובלת תוצאה מסוג זה, ולכל הפחות נאמר כי אין היא מתיישבת עם העקרונות הבסיסיים ביותר שנקבעו בפסיקה ביחס לעקרון תום הלב".
מעבר לאחריותו של המוכר לפרטים המטעים שבמודעה שפורסמה, התעכבה השופטת באופן מיוחד על נושא אחריותו של עורך הדין, "עורך הדין, מעצם תפקידו, נתפש כמי שנוטל אחריות לקיומה של הוגנות מסחרית וכלכלית. הפסיקה המודרנית עסקה גם היא ביישום עקרונות אלה, הכירה במימד הרחב יותר של אחריות עורך דין ובה עוגנה חובתם של עורכי הדין (חובת הזהירות המושגית) גם כלפי ציבור בלתי מוגדר של אנשים העלול להינזק ממעשיהם".
"אם מותר יהא לעורך דין לפרסם מידע כוזב ביחס לפעילותם הכלכלית של שולחיהם ( כדי לשפר כוח המיקוח שלהם) יהא בכך כדי להטיל על הכלל עול כבד יותר מכפי שהיה מוטל עליו לו יכול היה זה לסמוך על אמיתות המידע המפורסם . הפגיעה בטובת הכלל על היבטיה הכלכליים השונים, צפוייה להיות נרחבת יותר בהשוואה לפגיעה הצפוייה בחירותו של הפרט ממנו יימנע פרסום מטעה/שיקרי, גם אם זה משרת את תועלתו האישית המיידית", הסבירה השופטת את האחריות המוטלת על עוה"ד.
לאור כל זאת חייבה כאמור השופטת את המוכר ועורך דינו להשיב לקונים את הפיקדון שמסרו ובנוסף חייבה אותם לפצות את בני הזוג ב-10,000 ₪ נוספים בגין עוגמת הנפש שגרמה להם התנהלות הפרשה.