שופטת בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, ד"ר ורדה בן שחר, דחתה את תביעתו של אח, אשר תבע לעצמו את כל כספי פוליסת הביטוח של אביו, על אף שבפוליסה רשומה מלבדו כמוטבת גם אחותו, וזאת בטענה שבצוואה אותה הותיר אביו לאחר מותו נאמר כי כל כספי הפוליסה יועברו אליו בלבד.
האח התובע טען בבית המשפט, כי העיקרון לפיו "מצווה לקיים את מצוות המת" מעוגן בחוק יסוד: "כבוד האדם וחירותו", וכי עקרון זה גובר על עקרון חופש החוזים, הבא לידי ביטוי בהוראות תקנון חברת הביטוח והוראות פוליסת הביטוח.
עוד טען התובע, כי התקנון של חברת הביטוח איננו קובע ששינוי המוטב חייב להתבצע עוד בחייו של הנושה. אין כל קביעה מפורשת או מכללא על מועד המצאת ההוראה מטעם הנושה לחברת הביטוח על כן, אין מניעה לשנות את שם המוטבים גם בעת הזאת וזאת כל עוד לא שולמו כספי הפוליסה.
האחות הנתבעת טענה מנגד, כי שינוי כדין של זהות המוטבים בקופת הגמל, צריך להיעשות בהוראה ברורה בכתב לחייב או בהודעה על הצוואה ע"י הנושה, וכי בצוואת המנוח לא הוזכרה קופת הגמל באופן ספציפי, גם לא הוזכר שם הבנק או הסניף. בנוסף, לא הייתה הודעה לחברת הביטוח לפני פטירת המנוח.
עוד טענה הנתבעת, כי זכויות שלא היו למנוח בחייו, כמו כספי פוליסות הביטוח, הן זכויות שמלכתחילה מיועדות לעבור למוטב ב"קרות אירוע הביטוח", כלומר עם פטירת המנוח, ולכן לא יחולו עליהן דיני הירושה. חברת הביטוח מצידה לא הביעה דעה והשאירה את ההכרעה לבית המשפט.
כאמור, דחתה השופטת את התביעה, תוך שהיא מצטטת דברים שכתב בסוגייה זו נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, " הכלל הוא שכספים שבקופת תגמולים אינם בכלל העיזבון, קרי הם אינם מתחלקים לפי דיני הירושה, אלא משולמים לפי ההוראה שנתן המוריש, בחייו, לקופה האמורה, במסמך ההצטרפות לקופה או בדרך אחרת".
"הרציונל שבבסיסה של גישה זו נובע מהצורך להעדיף את האינטרס הציבורי במניעת כפל חיוב ובמניעת סיבוכים משפטיים והליכים משפטיים שינבעו מהם. זאת משום שהחיוב המוטל על חברת הביטוח לשלם את הכספים למוטב, קם מיד עם קרות מקרה הביטוח-עם מותו של החייב ואילו צוואות עשויות להתגלות לאחר שנים, עניין שהיה מצריך התדיינויות משפטיות", הסבירה השופטת את הקביעה.
האח התובע טען בבית המשפט, כי העיקרון לפיו "מצווה לקיים את מצוות המת" מעוגן בחוק יסוד: "כבוד האדם וחירותו", וכי עקרון זה גובר על עקרון חופש החוזים, הבא לידי ביטוי בהוראות תקנון חברת הביטוח והוראות פוליסת הביטוח.
עוד טען התובע, כי התקנון של חברת הביטוח איננו קובע ששינוי המוטב חייב להתבצע עוד בחייו של הנושה. אין כל קביעה מפורשת או מכללא על מועד המצאת ההוראה מטעם הנושה לחברת הביטוח על כן, אין מניעה לשנות את שם המוטבים גם בעת הזאת וזאת כל עוד לא שולמו כספי הפוליסה.
האחות הנתבעת טענה מנגד, כי שינוי כדין של זהות המוטבים בקופת הגמל, צריך להיעשות בהוראה ברורה בכתב לחייב או בהודעה על הצוואה ע"י הנושה, וכי בצוואת המנוח לא הוזכרה קופת הגמל באופן ספציפי, גם לא הוזכר שם הבנק או הסניף. בנוסף, לא הייתה הודעה לחברת הביטוח לפני פטירת המנוח.
עוד טענה הנתבעת, כי זכויות שלא היו למנוח בחייו, כמו כספי פוליסות הביטוח, הן זכויות שמלכתחילה מיועדות לעבור למוטב ב"קרות אירוע הביטוח", כלומר עם פטירת המנוח, ולכן לא יחולו עליהן דיני הירושה. חברת הביטוח מצידה לא הביעה דעה והשאירה את ההכרעה לבית המשפט.
כאמור, דחתה השופטת את התביעה, תוך שהיא מצטטת דברים שכתב בסוגייה זו נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, " הכלל הוא שכספים שבקופת תגמולים אינם בכלל העיזבון, קרי הם אינם מתחלקים לפי דיני הירושה, אלא משולמים לפי ההוראה שנתן המוריש, בחייו, לקופה האמורה, במסמך ההצטרפות לקופה או בדרך אחרת".
"הרציונל שבבסיסה של גישה זו נובע מהצורך להעדיף את האינטרס הציבורי במניעת כפל חיוב ובמניעת סיבוכים משפטיים והליכים משפטיים שינבעו מהם. זאת משום שהחיוב המוטל על חברת הביטוח לשלם את הכספים למוטב, קם מיד עם קרות מקרה הביטוח-עם מותו של החייב ואילו צוואות עשויות להתגלות לאחר שנים, עניין שהיה מצריך התדיינויות משפטיות", הסבירה השופטת את הקביעה.