שלושת שופטי בג"ץ, המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין, השופט יורם דנציגר והשופט סלים ג'ובראן, קיבלו את עתירתה של פנינה קומפורטי, בעלת הקונדיטוריה 'פנינה פאי', והורו לרבנות ורב העיר אשדוד שלא להתנות מתן תעודת כשרות לעסק שבבעלותה בתנאים יחודיים הנובעים מהעובדה שהמירה את דתה והיא חברה בכת הנוצרית המכונה 'יהודים משיחיים'.
העותרת טענה כי אמונתה הדתית היא בגדר שיקול פסול לשם מתן תעודת כשרות ואינה נכללת ב"גרעין הקשה" של דיני כשרות המזון. על-כן שלילת תעודת הכשרות שניתנה לה, והצבת התנאים להשבת תעודת הכשרות, נעשו בחוסר סמכות ומתוך שיקולים זרים והם נעדרים תשתית עובדתית. בנוסף נסמכה העותרת על העובדה שלסניף של הקונדיטוריה בגן יבנה הוענקה תעודת כשרות ללא תנאים מיוחדים.
העותרת הוסיפה וטענה, כי גורמים חרדיים קיצוניים פועלים נגדה בשל היותה יהודיה משיחית, בין היתר על ידי הפצת כרוזי הסתה והטרדת קהל לקוחותיה, זאת בעקבות ההחלטה שלא להעניק תעודת כשרות לקונדיטוריה באשדוד.
מועצת הרבנות הראשית לישראל, השר הממונה והיועץ המשפטי לממשלה סברו כי דין העתירה להידחות. לטענתם אין מדובר כאן בסירוב לתת תעודת כשרות, אלא בקביעת תנאים לקבלתה. תנאים אלה, לטענתם, נדרשים על-פי ההלכה ושייכים לגרעין הקשה של הלכות דיני הכשרות. זאת כיוון שהעותרת נחשבת למומרת, ועל-כן אינה יכולה להיות "נאמנה" מבחינה הלכתית. הפתרון שבו בחרה הרבנות הראשית לישראל מאזן כראוי, לשיטתם, בין דרישות ההלכה לבין התחשבות במעמסה הכלכלית הכרוכה במינוי "נאמן כשרות".
השופטים קיבלו כאמור את העתירה, וקבעו כי "דיני הנאמנות עוסקים בשאלה באיזו מידה ניתן ליתן אמון באדם שישמור על כשרות המזון. סוגיה זו נוגעת ליכולתם של גופי הפיקוח לפקח על הכשרות ולא לכשרות עצמה. שאלה אחת היא מהן דרישות הכשרות ושאלה שונה היא כיצד ניתן להבטיח כי דרישות אלו מקוימות".
"כיוון שקביעת אמינותם של בעל העסק ועובדיו איננה מצויה ב"גרעין הקשה" של דיני הכשרות, יש לבחון אותה על-פי אמות מידה של המשפט הכללי, ולא על-פי אמות מידה הלכתיות. כך למשל, עליה להיות מעוגנת בתשתית ראייתית ראויה. על תשתית כזו להיות מורכבת ממאפיינים אישיים של האדם אשר אמינותו נבחנת, ומעובדות רלוונטיות לגבי התנהגותו. אין חולק, ואף המשיבים אינם טוענים כך, כי השתייכותו הדתית של אדם אינה מעידה על מידת יושרו ועל אמינותו", הוסיף השופט ריבלין.
לפיכך קבעו השופטים, כי "העותרת תהא זכאית לקבל תעודת כשרות בעיסקה בעיר אשדוד בכפוף למילוי התנאים הרגילים למתן כשרות לעסק מסוג זה, כפי שהם מפורשים בפסק-דין זה".
העותרת טענה כי אמונתה הדתית היא בגדר שיקול פסול לשם מתן תעודת כשרות ואינה נכללת ב"גרעין הקשה" של דיני כשרות המזון. על-כן שלילת תעודת הכשרות שניתנה לה, והצבת התנאים להשבת תעודת הכשרות, נעשו בחוסר סמכות ומתוך שיקולים זרים והם נעדרים תשתית עובדתית. בנוסף נסמכה העותרת על העובדה שלסניף של הקונדיטוריה בגן יבנה הוענקה תעודת כשרות ללא תנאים מיוחדים.
העותרת הוסיפה וטענה, כי גורמים חרדיים קיצוניים פועלים נגדה בשל היותה יהודיה משיחית, בין היתר על ידי הפצת כרוזי הסתה והטרדת קהל לקוחותיה, זאת בעקבות ההחלטה שלא להעניק תעודת כשרות לקונדיטוריה באשדוד.
מועצת הרבנות הראשית לישראל, השר הממונה והיועץ המשפטי לממשלה סברו כי דין העתירה להידחות. לטענתם אין מדובר כאן בסירוב לתת תעודת כשרות, אלא בקביעת תנאים לקבלתה. תנאים אלה, לטענתם, נדרשים על-פי ההלכה ושייכים לגרעין הקשה של הלכות דיני הכשרות. זאת כיוון שהעותרת נחשבת למומרת, ועל-כן אינה יכולה להיות "נאמנה" מבחינה הלכתית. הפתרון שבו בחרה הרבנות הראשית לישראל מאזן כראוי, לשיטתם, בין דרישות ההלכה לבין התחשבות במעמסה הכלכלית הכרוכה במינוי "נאמן כשרות".
השופטים קיבלו כאמור את העתירה, וקבעו כי "דיני הנאמנות עוסקים בשאלה באיזו מידה ניתן ליתן אמון באדם שישמור על כשרות המזון. סוגיה זו נוגעת ליכולתם של גופי הפיקוח לפקח על הכשרות ולא לכשרות עצמה. שאלה אחת היא מהן דרישות הכשרות ושאלה שונה היא כיצד ניתן להבטיח כי דרישות אלו מקוימות".
"כיוון שקביעת אמינותם של בעל העסק ועובדיו איננה מצויה ב"גרעין הקשה" של דיני הכשרות, יש לבחון אותה על-פי אמות מידה של המשפט הכללי, ולא על-פי אמות מידה הלכתיות. כך למשל, עליה להיות מעוגנת בתשתית ראייתית ראויה. על תשתית כזו להיות מורכבת ממאפיינים אישיים של האדם אשר אמינותו נבחנת, ומעובדות רלוונטיות לגבי התנהגותו. אין חולק, ואף המשיבים אינם טוענים כך, כי השתייכותו הדתית של אדם אינה מעידה על מידת יושרו ועל אמינותו", הוסיף השופט ריבלין.
לפיכך קבעו השופטים, כי "העותרת תהא זכאית לקבל תעודת כשרות בעיסקה בעיר אשדוד בכפוף למילוי התנאים הרגילים למתן כשרות לעסק מסוג זה, כפי שהם מפורשים בפסק-דין זה".