בית הדין הארצי לעבודה, בהרכב בו השתתף גם נשיאו, השופט סטיב אדלר, נזף במילים קשות במוסד לביטוח לאומי, אשר במשך זמן רב נמנע מלשלם הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח וסכום נוסף של 250 ש"ח, שנפסקו לטובת האזרח יוסף מסרי, בגין אי מילוי הוראות בית הדין האזורי לעבודה.
במשך זמן רב ניסה האזרח לגבות את הסכומים שנפסקו לזכותו, לרבות באמצעות פניות טלפוניות או בתכתובת, אך ללא הצלחה. פנייתו לראש ההוצאה לפועל נדחתה, בשל הוראותיו של החוק לתיקון סדרי הדין האזרחי, אשר לא מאפשר גבייה ממוסדות ממשלתיים באמצעות ההוצאה לפועל.
בחלוף הזמן פנה האזרח פעם נוספת לבית הדין, בדרישה לפעול על פי פקודת ביזיון בית המשפט נגד הביטוח הלאומי, אולם בית הדין דחה את הבקשה וקבע כי "בשים לב לתגובת ב"כ המשיב (הביטוח הלאומי – ש.פ) , כי עקב טעות משרדית, מסתמא, טרם שולמו ההוצאות בהן חויב המל"ל על פי החלטת בית הדין יפעל בהקדם לתשלומן, מתייתרת אפוא הבקשה למתן צו לפקודת ביזיון בית המשפט והנני מורה על מחיקתה".
בזאת לא תמה הפרשייה המביכה, וגם לאחר החלטת בית הדין האזורי לעבודה טרם שולמו ההוצאות. לפיכך, פנה המבקש מקץ 120 יום ממתן ההחלטות לבית הדין האזורי, בבקשה חוזרת למתן צו לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט.
בדיון שנערך בבקשה עודכן בית הדין כי ההוצאות בהן חויב המשיב סולקו לפני כשבוע ימים ולפיכך הבקשה לפי פקודת הביזיון נמחקה. בית הדין האזורי קבע, כי אף שיש להצטער על האיחור בתשלום, אין הוא רואה הצדקה לחייב את המשיב בתשלום ריבית והצמדה וזאת "בשים לב להבהרת ב"כ המל"ל, כי מדובר בתקלה שארעה במזכירות המחלקה וכי אין מדובר חלילה בעיכוב שנעשה במתכוון".
על קביעה זאת ערער האזרח, בדרישה לחייב את המוסד לביטוח לאומי בהוצאות ההליך, וכן לחייבו בריבית פיגורים. בית הדין קיבל את הערעור, וקבע כי "גם אם הפרשי ההצמדה והריבית הם זניחים, הרי שבנסיבות העניין אין אנו מוצאים טעם של ממש שלא להיענות לבקשה ועל המשיב לשלמם".
"מן הראוי היה שהרשויות הציבוריות יזכרו שחובתן כלפי הציבור הרחב אינה חובה כלפי משהו מופשט, אלא בין היתר כלפי כל אזרח ואזרח המהווים ביחד אותו ציבור, שהרשות המסוימת מופקדת על שמירת ענינו", ציטטו השופטים את פסיקת בית המשפט העליון.
במשך זמן רב ניסה האזרח לגבות את הסכומים שנפסקו לזכותו, לרבות באמצעות פניות טלפוניות או בתכתובת, אך ללא הצלחה. פנייתו לראש ההוצאה לפועל נדחתה, בשל הוראותיו של החוק לתיקון סדרי הדין האזרחי, אשר לא מאפשר גבייה ממוסדות ממשלתיים באמצעות ההוצאה לפועל.
בחלוף הזמן פנה האזרח פעם נוספת לבית הדין, בדרישה לפעול על פי פקודת ביזיון בית המשפט נגד הביטוח הלאומי, אולם בית הדין דחה את הבקשה וקבע כי "בשים לב לתגובת ב"כ המשיב (הביטוח הלאומי – ש.פ) , כי עקב טעות משרדית, מסתמא, טרם שולמו ההוצאות בהן חויב המל"ל על פי החלטת בית הדין יפעל בהקדם לתשלומן, מתייתרת אפוא הבקשה למתן צו לפקודת ביזיון בית המשפט והנני מורה על מחיקתה".
בזאת לא תמה הפרשייה המביכה, וגם לאחר החלטת בית הדין האזורי לעבודה טרם שולמו ההוצאות. לפיכך, פנה המבקש מקץ 120 יום ממתן ההחלטות לבית הדין האזורי, בבקשה חוזרת למתן צו לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט.
בדיון שנערך בבקשה עודכן בית הדין כי ההוצאות בהן חויב המשיב סולקו לפני כשבוע ימים ולפיכך הבקשה לפי פקודת הביזיון נמחקה. בית הדין האזורי קבע, כי אף שיש להצטער על האיחור בתשלום, אין הוא רואה הצדקה לחייב את המשיב בתשלום ריבית והצמדה וזאת "בשים לב להבהרת ב"כ המל"ל, כי מדובר בתקלה שארעה במזכירות המחלקה וכי אין מדובר חלילה בעיכוב שנעשה במתכוון".
על קביעה זאת ערער האזרח, בדרישה לחייב את המוסד לביטוח לאומי בהוצאות ההליך, וכן לחייבו בריבית פיגורים. בית הדין קיבל את הערעור, וקבע כי "גם אם הפרשי ההצמדה והריבית הם זניחים, הרי שבנסיבות העניין אין אנו מוצאים טעם של ממש שלא להיענות לבקשה ועל המשיב לשלמם".
"מן הראוי היה שהרשויות הציבוריות יזכרו שחובתן כלפי הציבור הרחב אינה חובה כלפי משהו מופשט, אלא בין היתר כלפי כל אזרח ואזרח המהווים ביחד אותו ציבור, שהרשות המסוימת מופקדת על שמירת ענינו", ציטטו השופטים את פסיקת בית המשפט העליון.