בשבוע שעבר התפגר בארה"ב איזה אליל-זמר, רב-פשע וסוטה, שתואר כ'אחד בדורו' וכפופ-עליון. אסוציאטיבית הענין מתקשר אצלי עם פרשת פשעים מחרידה של בדרן צמרת ישראלי, המכנה עצמו 'ראשון בבידור', החשוד-מואשם בנסיון לרצח, בסחטנות, בסחר בסמים ו'מעשים טובים' נוספים.  

בעומק הענין נבחין כי ב"תרבות אנשים חטאים" זו נכרכות יחדו שלש העבירות החמורות שבתורה; שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודת אלילים - המתורגמת בימינו לסגידה ל'כוכבים' בני תמותה. אם יש את נפשכם לדעת איך יתכן שבדורות קדמונים סגדו לאלילי עץ ואבן, והריעו לכהני המולך והבעל "עד שפוך דם עליהם" (מל"א יח,כח - בפרשת אליהו בהר הכרמל) צאו וראו את הטירוף האוחז במעריצי כוכבים וכוכבות המנצנצים ומנצנצות על במתי פארק הירקון. ובמקביל, פולחן הרייטינג הכורע ברך אל מול תוכניות תת-בידור המוקרנות תחת כל נורת הלוגן בסלון הביתי.  

אלילות וזימה

אלמלי מדובר היה רק בשעשוע להמונים - כי עתה החשיתי. אילו מדובר היה רק בהערצה יוצאת מכליה לנוכח כשרון שירה, משחק או ליצנות - מילא, "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו" (שמ"ב ב,יד). הפלצות שאוחזתני נובעת מכך שחלק נכבד מן ה'נערצים' שטופים בפשעי מין, ונגועים ברדיפת קנאה, תאווה וכבוד ברמות שקשה לתארן. הוסיפו לכך עוד כמה מנות קוקטייל 'קשים' ו'קלים', ככה בשביל הכיף, וקבלתם את נוסחת האלילות בת זמננו.  

וככל אלילות אף זו טעונה ניפוץ, גדיעה וביזוי ממוקד, כמעשה משה בעגל הזהב: "ויטחן עד אשר דק, ויִזֶר על פני המים, וישק את בני ישראל" (שמות לב,כ). ולמה השקה אותם במי טחינת העגל? פירש הרמב"ן: "רצה לבזות מעשיהם (ולכן) טחן האלוה שלהם, והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה". 

תיסלח לי הבערות, אבל תמיהני האם יש מי מבין היושבים ראשונה בממלכת הבידור שאינם נגועים בחיים אישיים ומשפחתיים נפסדים, אנטי-חינוכיים בלשון עדינה? ואינני מתכוון למשוררי הזמר העברי. ואני שואל את עצמי, ואת ה'מבינים' מבין הקוראים: האם זה חייב ללכת ביחד - הערצת המונים וסטיות התנהגותיות? תשובתי היא: כנראה שכן, זה חייב ללכת ביחד. כמעט בהגדרה! 

'בלעמיות'

מעבר לפשעי שפיכות דמים וגילוי עריות - מייצג הבדרן הישראלי האזוק מאחורי סורגים את הצד האפל הטבוע לעתים בבני האדם, כשהוא אכול, ממש אכול, כאיבחון חז"ל בכל שלש המידות: "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". פרטים בעתונות ובאינטרנט. בעיון קל נבחין כי שלש תכונות אלו זהות בדיוק ל...מידותיו של בלעם הרשע, זה מפרשתנו. גם אותו אפיינו חז"ל במשנה בפרקי אבות, ואף היא צוטטה בראש המדור: "עין רעה (=קנאה) ורוח גבוהה (=כבוד) ונפש רחבה (=תאוה) מתלמידיו של בלעם הרשע". 

עינו הרעה של בלעם מפורשת בתורה: "וירא משם קצה העם" (כב,מא); "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה וקבנו לי משם" (כג,יג). ובספר הזוהר (א' סח,ב בתרגום) "שתום העין – עין רעה היתה לו, ובכל מקום שהיה מסתכל היה ממשיך עליו רוח המזיקים". רוחו הגבוהה (הכבוד) נרמזת במשלחת זקני מואב ומדין "וקסמים בידם", ומפורשת בתחינת בלק: "אל נא תימנע מהלוך אלי, כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה" (כב,יז-יח), ופסוקים נוספים. נפשו הרחבה (מידת התאוה והזנות) מתבטאת בעצת בלעם "לזנות אל בנות מואב" (כה,א) בסיומה של פרשתנו, ובאתון במתעללת בו ("כי התעללת בי"; כב,כט), בראשיתה של הפרשה, כתגובה על התעללותה בה ("שבא על אתונו"; סנהדרין קה,א). 

הנה כי כן, כוכבים נולדים ברוב צהלה, וכוכבים נופלים או מתים ברוב קצף בזיון. ומורשתם: "מעצמותיו של בלעם נתהוו נחשים" (זוהר ג, קצד,ב), לדראון עולם.