שופטת בית משפט השלום בת"א, ריבה ניב, דחתה את תביעתו של אלישע שוחט, עיתונאי והיסטוריון ספורט, אשר כתב את הספר "100 שנות כדורגל" 2006 – 1906, וטען כי העיתון מעריב פרסם במוסף הספורט שלו את "טבלת ההופעות במשחקים בינארציים בקרב מאמני נבחרת הנוער", אשר לטענתו הועתקה (למעט הבדל שולי בודד) מעמ' 384 של ספרו.
לטענתו של שוחט, הטבלה המקורית שנוצרה על ידו ונושאת את אופיו הייחודי, משקפת את שמות מאמני נבחרת הנוער ונתונים נוספים אודותיהם. לאור זאת ביקש שוחט מבית המשפט לקבוע, כי הועתקו חלקים ממשיים ומהותיים מיצירת התובע.
מנגד טענו בעיתון מעריב, כי הטבלה שפרסם התובע בספרו כוללת עובדות היסטוריות בלבד וכי אין בשמות מאמני נבחרת הנוער בישראל, ששמם הוזכר זה מכבר בעיתונות הספורט הארצית, ובמספר השערים שהובקעו בתקופתם, כל מימד של מקוריות ויצירתיות הראויים להגנת זכות יוצרים.
עוד טענו בעיתון, כי "גם אם ייקבע שהטבלה הועתקה מספרו של התובע, הרי שלא הועתקו "עיקר היצירה או חלק ניכר ממנה"- בשל השוני המשמעותי בין הטבלאות. הטבלה המקורית כוללת 6 קטגוריות שונות ומתייחסת ל- 19 מאמנים, בעוד שהטבלה, המהוה חלק מכתבה גדולה יותר, מתייחסת ל- 10 מאמנים בלבד, כוללת קטגוריה אחת הדומה לטבלה המקורית, וטור נוסף, שלא הופיע בה".
כאמור דחתה השופטת את התביעה, וקבעה כי "איני שוללת את האפשרות שהושקע זמן ומאמץ בעבודת איסוף הנתונים, אך עובדות אינן נהנות מהגנת זכות היוצרים, זו- פורשת כנפיה על אופן הבחירה והסידור (ככל שמדובר בלקט/ טבלה), בכפוף לעמידה בדרישת היצירתיות והמקוריות. לטעמי, עצם איסוף הנתונים וסידורם בסדר כרונולוגי, איננו עונה על דרישת היצירתיות לצורך הגדרת הטבלה כיצירה מוגנת. גם אם הועתקו הנתונים מטבלת התובע, אופן הבחירה, הכותרת, והצורה- שונו".
השופטת קיבלה גם את טענת העיתון, לפיה גם אם יקבע כי העיתון העתיק את הטבלה, הרי ש"התביעה עוסקת בזוטי דברים. מקום שספרו של התובע מקיף למעלה מ-400 עמודים המסקרים בהרחבה את תחומי הכדורגל הישראלי, וכשממול מפורסמת בעיתון כתבה שבשוליה טבלה הסוקרת ב-10 שורות בלבד את שיאני ההופעות של מאמני הנוער, לכל היותר עסקינן בפגיעה זניחה ומזערית שלפי מבחן האדם הסביר אינה מקימה עילת תביעה".
לטענתו של שוחט, הטבלה המקורית שנוצרה על ידו ונושאת את אופיו הייחודי, משקפת את שמות מאמני נבחרת הנוער ונתונים נוספים אודותיהם. לאור זאת ביקש שוחט מבית המשפט לקבוע, כי הועתקו חלקים ממשיים ומהותיים מיצירת התובע.
מנגד טענו בעיתון מעריב, כי הטבלה שפרסם התובע בספרו כוללת עובדות היסטוריות בלבד וכי אין בשמות מאמני נבחרת הנוער בישראל, ששמם הוזכר זה מכבר בעיתונות הספורט הארצית, ובמספר השערים שהובקעו בתקופתם, כל מימד של מקוריות ויצירתיות הראויים להגנת זכות יוצרים.
עוד טענו בעיתון, כי "גם אם ייקבע שהטבלה הועתקה מספרו של התובע, הרי שלא הועתקו "עיקר היצירה או חלק ניכר ממנה"- בשל השוני המשמעותי בין הטבלאות. הטבלה המקורית כוללת 6 קטגוריות שונות ומתייחסת ל- 19 מאמנים, בעוד שהטבלה, המהוה חלק מכתבה גדולה יותר, מתייחסת ל- 10 מאמנים בלבד, כוללת קטגוריה אחת הדומה לטבלה המקורית, וטור נוסף, שלא הופיע בה".
כאמור דחתה השופטת את התביעה, וקבעה כי "איני שוללת את האפשרות שהושקע זמן ומאמץ בעבודת איסוף הנתונים, אך עובדות אינן נהנות מהגנת זכות היוצרים, זו- פורשת כנפיה על אופן הבחירה והסידור (ככל שמדובר בלקט/ טבלה), בכפוף לעמידה בדרישת היצירתיות והמקוריות. לטעמי, עצם איסוף הנתונים וסידורם בסדר כרונולוגי, איננו עונה על דרישת היצירתיות לצורך הגדרת הטבלה כיצירה מוגנת. גם אם הועתקו הנתונים מטבלת התובע, אופן הבחירה, הכותרת, והצורה- שונו".
השופטת קיבלה גם את טענת העיתון, לפיה גם אם יקבע כי העיתון העתיק את הטבלה, הרי ש"התביעה עוסקת בזוטי דברים. מקום שספרו של התובע מקיף למעלה מ-400 עמודים המסקרים בהרחבה את תחומי הכדורגל הישראלי, וכשממול מפורסמת בעיתון כתבה שבשוליה טבלה הסוקרת ב-10 שורות בלבד את שיאני ההופעות של מאמני הנוער, לכל היותר עסקינן בפגיעה זניחה ומזערית שלפי מבחן האדם הסביר אינה מקימה עילת תביעה".