
שופט בית משפט השלום בתל אביב, חגי ברנר, קיבל את תביעתן של שתי חברות, האחת עוסקת בנייר והשנייה במחשבים, המחזיקות מחסן משותף באזור התעשייה של קיבוץ גזר, אשר תבעו מחברת הביטוח 'מנורה' לשלם להן עבור נזקים שנגרמו כתוצאה מפריצה למחסן, זאת למרות שמערכת האזעקה לא עבדה.
מבירור העובדות שבתיק עלה, כי בעת ביצוע הפריצה, מערכת האזעקה שהיתה אמורה להתריע בעת פריצה למחסן, לא היתה תקינה, שכן שני גלאי אינפרא אדום פסיביים שהיו מותקנים באזור הפריצה, לא פעלו, ומצאים אלה נקבעו על ידי מומחה המיגון.
חברת הביטוח טענה, כי אם היתה יודעת על כך שמערכת האזעקה המגינה על המחסן אינה תקינה, היא לא היתה מוכנה לבטח את המחסן, אף לא תמורת דמי ביטוח גבוהים יותר. השופט אף קיבל טענה זו, ואמר כי "פשיטא שחברת ביטוח סבירה לא היתה מקבלת על עצמה לבטח תכולה של מחסן בסכום עתק של 11,423,000 ₪, כמו במקרה דנן, לו היתה יודעת שמערכת האזעקה האמורה להתריע במקרה של פריצה, כלל איננה תקינה".
אולם, כך קבע השופט, "עומדת לנתבעת (חברת הביטוח – ש.פ) לרועץ העובדה שהיא לא קיימה את הוראת ס' 3 לחוק חוזה הביטוח, ולכן היא מנועה מלהסתמך על הסייגים והתנאים לחבותה שעניינם מערכת האזעקה ושעון הנוכחות".
סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, שכותרתו "חובה להבליט הגבלות" קובע, כי "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם".
מעיון בפוליסה קבע השופט, כי "דרישות המיגון המופיעות בס' 7 לפרק "תנאים כלליים לכל חלקי הפוליסה", אינן מובלטות כהוא זה לעומת שאר הוראות הפוליסה. כמו כן, דרישות המיגון אינן מפורטות בסמוך לנושא שהן נוגעות לו- ביטוח מפני פריצה- נושא המוסדר בפרק הראשון של הפוליסה".
בסיכומו של דבר קיבל כאמור השופט את התביעה, וקבע כי "משלא קיימה הנתבעת אחר חובת ההבלטה של תנאי המיגון, כנדרש לפי ס' 3 לחוק חוזה הביטוח, אין היא זכאית להסתמך על הפרתם של תנאי המיגון, וממילא שומה עליה לשלם לתובעות את תגמולי הביטוח".
מבירור העובדות שבתיק עלה, כי בעת ביצוע הפריצה, מערכת האזעקה שהיתה אמורה להתריע בעת פריצה למחסן, לא היתה תקינה, שכן שני גלאי אינפרא אדום פסיביים שהיו מותקנים באזור הפריצה, לא פעלו, ומצאים אלה נקבעו על ידי מומחה המיגון.
חברת הביטוח טענה, כי אם היתה יודעת על כך שמערכת האזעקה המגינה על המחסן אינה תקינה, היא לא היתה מוכנה לבטח את המחסן, אף לא תמורת דמי ביטוח גבוהים יותר. השופט אף קיבל טענה זו, ואמר כי "פשיטא שחברת ביטוח סבירה לא היתה מקבלת על עצמה לבטח תכולה של מחסן בסכום עתק של 11,423,000 ₪, כמו במקרה דנן, לו היתה יודעת שמערכת האזעקה האמורה להתריע במקרה של פריצה, כלל איננה תקינה".
אולם, כך קבע השופט, "עומדת לנתבעת (חברת הביטוח – ש.פ) לרועץ העובדה שהיא לא קיימה את הוראת ס' 3 לחוק חוזה הביטוח, ולכן היא מנועה מלהסתמך על הסייגים והתנאים לחבותה שעניינם מערכת האזעקה ושעון הנוכחות".
סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, שכותרתו "חובה להבליט הגבלות" קובע, כי "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם".
מעיון בפוליסה קבע השופט, כי "דרישות המיגון המופיעות בס' 7 לפרק "תנאים כלליים לכל חלקי הפוליסה", אינן מובלטות כהוא זה לעומת שאר הוראות הפוליסה. כמו כן, דרישות המיגון אינן מפורטות בסמוך לנושא שהן נוגעות לו- ביטוח מפני פריצה- נושא המוסדר בפרק הראשון של הפוליסה".
בסיכומו של דבר קיבל כאמור השופט את התביעה, וקבע כי "משלא קיימה הנתבעת אחר חובת ההבלטה של תנאי המיגון, כנדרש לפי ס' 3 לחוק חוזה הביטוח, אין היא זכאית להסתמך על הפרתם של תנאי המיגון, וממילא שומה עליה לשלם לתובעות את תגמולי הביטוח".
