שופטי בג"ץ, איילה פרוקצ'יה, אסתר חיות ויורם דנציגר, דחו את עתירתם של שמונה אזרחים בדואים תושבי הנגב הצפוני העוסקים בגידול מקנה ובעיקר עדרי צאן, גמלים ובקר, אשר טענו כי החלטת משרד החקלאות להתנות מתן היתרי רעייה לעדריהם באישור ממס הכנסה על ניהול ספרים כחוק אינה חוקית.
העתירה הוגשה, לאחר שבחודש יולי 2008, לאחר עבודת מטה ותיאום עם הגורמים הנוגעים בדבר, ובכלל זה משרד החקלאות, רשויות המס והיחידה לפיקוח בשטחים פתוחים, פרסם משרד החקלאות הודעה רשמית לבעלי העדרים בנגב בדבר הצורך בהצגת אישור ניהול ספרים כחוק כתנאי לקבלת שירותים שונים ממשרד החקלאות, ובהם היתרים לרעיית אביב באדמות המדינה, היתרים לרעיית קיץ בשדות שלפים והמלצות לרשות המים לספק מי שתייה לבעלי החיים.
לטענת הרועים, התניית מתן השירותים האמורים בהצגת אישור על ניהול ספרים כדין מרשויות המס מהווה פגיעה בלתי מוצדקת בזכויות האדם שלהם. לטענתם, מדובר בגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה בזמן המוקצב לכך. עוד טוענים העותרים כי התניית שירותים חיוניים המסופקים לבעלי עדרים בתנאים, פוגעת פגיעה חמורה ולא מוצדקת בחופש העיסוק שלהם ובזכותם לעסוק במשלח ידם.
הרועים הוסיפו וטענו, כי במשך שנות קיומה של המדינה נמנעו רשויות המדינה לדרוש מבעלי העדרים הבדואים לנהל ספרים כחוק ולדווח על הכנסותיהם והוצאותיהם והם לא נדרשו להירשם כעוסקים. לטענתם, אכיפת ההתניה לאחר כששים שנים של "התעלמות" עלולה "לחסל" את ענף רעיית הצאן.
משרד החקלאות טען מנגד, כי על המדינה לא מוטלת כל חובה לספק מקרקעין לאדם כזה או אחר לצורך קידום עסקיו ומשלח ידו והקצאה זמנית בעבר אינה מקנה כשלעצמה זכות להקצאה עתידית. בנוסף טען המשרד, כי בעל עסק, ובכלל זה בעלי עדרים, מחויבים בניהול ספרים וכי אי ניהולם מהווה עבירה פלילית. הדרישה להצגת אישור על ניהול ספרים כחוק כתנאי למתן שירותים על ידי המשיב נועדה לוודא כי משאבים ציבוריים שהמדינה מקצה, ובמקרה דנן שטחי מרעה, ניתנים למי שמנהל את עסקו באמצעותם באופן חוקי, ומדובר בדרישה סבירה וראויה.
כאמור, דחו השופטיםאת העתירה, וקבעו כי "התניית קבלת היתרי רעייה בהצגת אישור ניהול ספרים כדין מהווה, לכל היותר, פגיעה עקיפה בחופש העיסוק, שמתבטאת בכך שאם לא יוצג אישור כנדרש ייאלצו העותרים לרכוש לעדריהם מספוא מוכן במקום לרעות את עדריהם באדמות הבור של המדינה או בשדות השלף של הקיבוצים והמושבים, דבר שעלול להפחית את הכדאיות של העסק".
"אין כל פסול בכך שהמדינה מבקשת להגן על הערכים של שלטון החוק, שוויון בפני החוק ועידוד המבקשים לעשות שימוש במשאבי המדינה לדווח על עסקיהם ולשאת בעול המסים. מאחר וחופש העיסוק אינו חזות הכל והיקפו נגזר מן האיזון בינו לבין ערכים מוגנים אחרים", הוסיפו השופטים.