נשיא המדינה, שמעון פרס, נשא דברים בטקס האזכרה הממלכתי לבנימין זאב הרצל שנערך בהר הרצל ואמר כי
"מאה-וחמש שנים חלפו מאז הָלַם מותו של חוזה-המדינה בעולם היהודי כולו", אמר הנשיא בפתח דבריו.
נער צעיר בּעֲיירה רחוקה בּפּולין ביטא במילים נרגשות את עוצמת הזעזוע: "...נתיַיתמוּ תקוותינו, חלומותינו! מחוֹללָם וּמטַפּחָם מֵת... קר וחושך מסביב, אין שִׁפְעַת אור התקווה, אין עֲתֶרֶת חלומות... השמש איננו, אבל אוֹרוֹ עוד זורֵחַ". "השלהבוֹת שהִצית האיש הזה ברוּחֵנו, בּדָמֵנוּ – לא יִכְבּוּ... ברור לי כי יש יום – והוא לא רחוק – וְשַׁבְנוּ לָאָרֶץ הנפלאה". הנער שכתב זאת, דוד גרין שמו. ארבעים וארבע שנים לאחר מכן (כמניין שנות חייו של הרצל) – היה למנהיג שהקים את מדינת ישראל, סיפר פרס וציין כי במגילת-העצמאות בן גוריון היה זה שחזר לקריאתו של תיאודור הרצל, ולהכרזתו על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו. "אלו שני אישים שאין אח להם בהתהוותם, ואין תקדים להם בהיסטוריה".
החלום של הרצל היה כה דמיוני שלא לקחו אותו ברצינות. הציבור היהודי, פרט לחלק שרובו היו אנשים עניים, לא תמך ברעיונותיו. לא הרבנים, לא העשירים, לא האישים הבולטים ביהדות, ולא היהודים הבולטים בעולם. לא פרויד. לא מרקס. לא היינה. מקס נורדאו בלט בבדידותו", הזכיר הנשיא ואמר, "לחמו בו. הקומוניסטים. הבונד. חלק מהסוציאליסטים. והמפלגות ה"בעל בתיות" שהיו בתהליך של התבוללות בתוך ארצם. רק ה"עמך", ובעיקר ממזרח אירופה הוקסמו ממנו ומחזונו. הציונות נשמעה כאנחה רפויה, בעלת הד קדמוני. רק כחמישים אלף יהודים מתוך למעלה מעשרה מיליון נענו לקריאתו של הרצל".
עוד אמר כי "הרצל נתקל בספקנות מתנשאת גם מהגויים. הרי מאחוריו לא עמדה מדינה. או צבא. אפילו לא ממון, ההתלהבות של האביונים איננה שיקול מדיני. הקיסר ויליאם השני חווה לו קצרות בירושלים. הסולטן התורכי ציפה למצלצלים, שלא צלצלו. ואף על פי כן הציונות עשתה את הבל יאומן: היא הקימה מדינה יהודית. מדינה שנראתה כנס והייתה לנס מעשי. הרצל נראה היה כמנותק מהמציאות. ואכן הוא התנתק ממציאות קודרת ויצר מציאות שעלתה על החלום".
הנשיא אמר, "בהביטי לאחור, וברצוני להפיק לקח, אני מגלה לפתע שיכול להיות שהשגיאה הגדולה ביותר של החלום הציוני הייתה דווקא – קוטן החלום. כי הרי המציאות שקמה – עלתה בהרבה על החלום, בגדולתה ובעוצמתה. מספר היהודים שהגיעו עלה על המצופה. המדינה שקמה חזקה מהמשוער, וצבא ההגנה שהקימה הפתיע את העולם ביכולתו".
"הרצל חלם על ארץ מקלט. אבל ישראל של היום היא כבר במעבר מקליטה למשיכה. ממקום מקלט לאבן שואבת", אמר הנשיא, "כמו חלומו של הרצל כן גם חזונו של בן-גוריון נראה מרקיע שחקים, אבל בדיעבד הוא מאופק לעומת המציאות שהוא יצר. בן גוריון היה ראש לעם שטרם התאסף. מנהיג למדינה בטרם שקמה. מצביא לצבא שעדיין לא התארגן. הוא חזה מיליון יהודים. את תחיית השפה העברית. הוא שאף לעצמאות כלכלית. הוא עמל ליצור משענת עצמית".
"בפועל, מספר היהודים בישראל הוא פי חמישה ממה שראה בחזונו. מספר דוברי העברית הוא הגדול ביותר בתולדותינו. הכלכלה החלוצית התגלתה כמסוגלת לפרנס את יושביה, לקלוט עולים חדשים, לבנות צבא עם מודרני. ללא החזון, זה לא היה קורה. אבל החזון היה יכול להרחיק לכת עוד יותר".
הנשיא אמר, "אני מתפעם מהעבר. אבל גם למדתי שאין לִתְחוּם חלום. אין לְגָדֵר חזון. ישראל יכולה להיות מדינה ככל המדינות. אבל היא חייבת לחלום להיות מדינה רתומה לשיקול המוסרי. תסלחו לי - מותר גם לחלום על מזרח תיכון חדש. וצריך לחזות סוף למלחמות".
"צריך לשאוף להפקת אנרגיה סולרית שתציע אור וחום לכולם, ללא עיוותים פוליטיים. ומים צלולים לכל. ואויר צח לעניים ולעשירים כאחד. חייבים לחלום על ילדים שלא ידעו פחד, על נוער שיסלוד משנאה, על אמהות שלא תחשושנה לשלום בניהם. ועל ישראל שכל בניה יזכו בהשכלה גבוהה", הוסיף.
"כן, לחלום להיות עם סגולה. אור לגויים. על ישראל של אפס קיפוח. ישראל של אפס עוני. מדינה יהודית של אפס אפליה. כן "אלט נוי לנד". כלומר הקדמוניות של היהודים, שיינשאו על ידי מדינה יהודית מודרנית השואפת לתיקון עולם, התורמת לעולם צודק יותר", אמר הנשיא.
לסיום אמר, הרצל יצר אגדה. חלומו הפיק מציאות אגדתית. בן-גוריון עבר מחלום לחזון. חזון שהחיה את העצמות היבשות לעצמאות מזהירה. שיא חיו של הרצל היה גם קצה ימיו. חיים כה קצרים, ויבול כה מדהים. שמו וזכרו יִינּוֹנוּ לעד בנשמת העם היהודי ובדברי הימים של מדינת-ישראל. הוא היה מנהיג חד פעמי שנשא את נצח ישראל".