בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע קצין משטרה ושלושה בלשים בהטמנת מטעני חבלה תחת רכבו של העבריין מיכאל מור ובבית בו התגורר אחיינו של מור. אזרח שנאשם בפרשה, שכונתה "השוטרים הנוקמים", זוכה בדעת רוב.
השופטים אב"ד השופט יוסף אלרון והשופטים כמאל סעב וריבי למלשטריך-לטר הרשיעו את הנאשמים רמי מוסא, אלדד חדד , יוסי לוי ויניב אשור בעבירות של היזק בחומר נפץ, עבירות בנשק ומרמה והפרת אמונים. השופטים זיכו ברוב דעות את רן קרוטר מהעבירות אשר יוחסו לו.
האב"ד אלרון ציין בהכרעת הדין כי למעשה, המאשימה אינה חולקת על היות השוטרים המואשמים נתונים לאיומיהם של גורמים עבריינים בעיר נהריה והנאשמים מצידם אינם חולקים על מעורבותם בהנחת מטעני החבלה. הסוגיה המרכזית שבמחלוקת הינה, האם בנסיבות האמורות עומדת לנאשמים הגנה כלשהי בפלילים ובפרט "הגנה עצמית" או "הגנה מן הצדק".
השופט קבע כי הנאשמים גמרו אומר לנקום בנפגעי העבירה באמצעות הנחת מטעני חבלה האחד על אדן חלון בית בן שלום והאחר מתחת לרכבו של מור וכי כולם השתתפו בהכנת המטענים, במידה זו או אחרת.
השופט אלרון דחה את טענות הנאשמים להגנה עצמית והגנה מן הצדק. בהתייחס לטענת ההגנה העצמית הבהיר כי יסודותיה לא מולאו. בהתייחס לטענת הגנה מן הצדק הבהיר השופט כי הוראת חוק זו, מטרתה, בין היתר, הגנה על זכויות היסוד של הנאשם, הרתעת הרשות מפני שימוש לרעה בסמכויותיה ושמירה על אמון הציבור בבתי המשפט, מקום בו עצם ניהול ההליך נגד הנאשם הנו כה מקומם ושערורייתי, עד כי הוא גובר על האינטרס הציבורי בניהול ההליך וכי בטול אישום בעילת "הגנה מן הצדק" נעשה במקרים חריגים ביותר.
לטענת הנאשמים, הפגם שנפל בהליך זה נובע מהפקרתם ע"י הרשויות שהזניחו את הטיפול בעבריין מור, וארגונו שאיימו על חייהם ועל חיי תושבי נהריה. בנסיבות אלה, לטענתם, העמדתם לדין עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, באופן המצדיק את ביטול האישומים נגדם.
השופט אלרון ציטט את מילותיו של עד המאשימה, ניצב (בדימוס) דן רונן, שהיה מפקד מחוז הצפון בתקופת אירועי כתב האישום, "איבדנו את שלטון החוק (בנהריה)" והבהיר כי כוונת ניצב רונן בדבריו אלו, ככל הנראה, הינה לסדרת האירועים הפליליים שהתרחשו בנהריה בשנים שקדמו למינויו ולאחריו, עליהם עמדו בהרחבה באי כוח הנאשמים.
השופט ציין כי בשש השנים שקדמו לאירועי כתב האישום ועד לאירועי כתב האישום עצמם, התבצעו עשרות אירועים אלימים בנהריה, שכללו פגיעות וניסיונות לפגוע, בין היתר, בשוטרים, בני משפחותיהם, ראש העירייה ועדי תביעה. מצב דברים חסר תקדים ושערורייתי זה התקיים במדינת ישראל של שנות ה- 2000, מדינה שהינה מדינת חוק מתוקנת השוקדת על ביטחונם האישי של תושביה. זאת ועוד, על אף שנראה כי המאשימה אינה חולקת על טענת הנאשמים לפיה אותו מור ואנשיו אחראים למעשים אלו, נכון להיום, טרם הועמד לדין (או מי מאנשיו) בגינם.
השופט הדגיש בדבריו כי "אין להטיל דופי באנשי משטרת ישראל, שעושים מלאכתם נאמנה, בשקידה ותוך סיכון עצמי. אולם, נשגב מבינתי כיצד למעלה משש שנים הטילו גורמים עבריינים את חיתתם על עיר שלמה, מבלי להירתע מלתקוף את גורמי אכיפת החוק עצמם בנשק חם, ומבלי שאיש מהם, נכון להיום, נתן על כך את הדין. מבלי לגרוע מהאמון המלא שבית המשפט רוחש, כמובן, לאנשי רשויות האכיפה, על פניו, מצב דברים זה אינו מתקבל על הדעת ואינו עולה בקנה אחד עם התפקוד המצופה מרשויות החוק במדינה מתוקנת. כל האמור לעיל הובילו אותי למסקנה, כי אי עשייה מספקת של רשויות האכיפה לשמר את שלטון החוק בנהריה היה בין הגורמים שתרמו לביצוע העבירות על ידי הנאשמים, אשר למעשה נטלו את החוק לידיהם. אלא שאין בתרומה זו בכדי להצדיק ביטול האישום . על אף האמור לעיל, באשר לאותו כשל מערכתי שהתבטא בהמשך התרחשותם של מספר רב של אירועים פליליים כנגד אנשי ציבור ואנשי משטרה, מסקנתי הינה כי ניהול ההליך נגד הנאשמים עולה בקנה אחד עם עקרונות של צדק והגינות משפטית כנדרש בחוק, ולכן לא עומדת "הגנה מן הצדק" לנאשמים".
עוד הוסיף השופט אלרון כי הנאשמים בענייננו הפכו את ההליך הפלילי על ראשו ושמו עצמם שופטים ותליינים כאחד, תוך שהם מניחים מראש את אשמתם של נפגעי העבירה ש"סומנו" על ידם ומענישים אותם כראות עיניהם, בין היתר, על ידי העמדתם והעמדת בני משפחותיהם בסכנת חיים.
מסיבה זו, מעשי הנאשמים, חרף הרקע יוצא הדופן שנסקר לעיל, במקום להשיב את שלטון החוק על כנו הוסיפו והרחיקוהו, ובמקום לגשר על תהום אובדן שלטון החוק שנפערה בעירם הוסיפו והעמיקוה.