בדיון שנערך היום (שני) בבג"צ בעתירת משפחתו של החייל אהוד שניאור ז"ל שנפטר מדום לב בעת ריצת אימון בשנת 2002, אמר אביו כי כל מי שאחראי על הריצה היה צריך לשלם את המחיר.
מפקד הכיתה הטיל על חיילי המחלקה לרוץ מרחק של שני קילומטר חגורים באפודים, והקציב להם לשם כך תשע דקות. משלא עמדו במשימה, אילץ אותם לרוץ בשנית, ואחר כך בשלישית. שניאור התמוטט ומת בעת הריצה השלישית.
לאחר מותו של אהוד שניאור, מפקד הכיתה שהיה אחראי על שליחת החיילים לריצה, נשלח לכלא צבאי לשנתיים. מ"כ נוסף שהיה מעורב במסכת ההתעללויות נשלח לארבעה חודשים בכלא.
בהכרעת הדין קבעו השופטים כי הוא פעל תוך חריגה מ"סרגל המאמצים" המתוכנן במסלול ההכשרה של היחידה, בלא אישור ממפקדיו, ותוך התעלמות מתנאי עומס החום הכבדים.
משפחתו של אהוד שניאור עתרה לבג"ץ בדרישה להעמיד לדין את כל שרשרת הפיקוד: מפקד הבסיס, המג"ד, המ"פ והמ"מ.
במהלך הדיון היום הבהיר האב, "לא מדובר פה על כסף ולו שקל אחד. אף על פי שזה עולה לי לא מעט, לא מדובר פה על בני אהוד ז"ל כי שום הליך שננקוט לא יחזיר את בני. אני מעלה פה את הדברים כדי שהילדים של האחרים יצאו מהסטטיסטיקה שהייתה קימת באותם זמנים. שלושה מקרי מוות של חיילים באימונים בשנה. סטטיסטיקה שאני מאמין שהיום שונתה, אך בזאת לא הסתיים התהליך".
"כל מי שאחראי על אותה תזוזה היה צריך לשלם את המחיר", הדגיש האב, " אפילו מפקד הבסיס שלח מכתב לממונים עליו על חריגות באותה יחידה. כולם ידעו מה קורה שם אבל אף אחד לא עשה כלום. לבוא ולהגיד לא ידענו?".
האב הזכיר את דברי המג"ד שהיה אצלם בבית: "בהלוויה של בנינו הוא אמר לנו ההורים: "הבטחנו להשאיר את כולכם בחיים ולא עמדנו בהבטחה". אומר המג"ד: "מה אתם רוצים שאני אעשה, אתם יודעים שהיו לי יותר מאלף חיילים תחת פיקודי". על אלף חיילים אתה לוקח אחריות ומעל אלף לא? אולי אהוד היה כמה חיילים אחרי האלף. תקלה כזו באחריותו והוא צריך לשלם.
עוד אמר האב, "האין קשר באחריות הפיקודית של המג"ד, ויש פה דו"ח בשני עותקים, דו"ח סרגל מאמצים, דו"ח שנעלם, דו"ח פעילות הכנת סרגל טירונים. גם הרופא וגם המג"ד מאפשרים פעילות כזאת. האם 12% שברי מאמץ דרגה ג' זה לא הוראה מוגבלת? הרופא בפרט, שלא לוקח אחריות, וגם הצבא לא מטיל עליו אחריות. אני העליתי את הנושא עם כל קצין בכיר שדיברתי, כולל הרמטכ"ל, התשובה הייתה אין אחריות על הרופא, רק על המפקדים. אבקש להעיר הערה, גם הרופא צריך לעמוד בפני בית דין ולהסביר את צדקת מעשיו. לא ייתכן שבחור צעיר, בעל כושר מעולה, התגייס לצבא ואחרי 5 חודשים מוצא את מותו באימונים, ולרופא אין שום אחריות".
"אהוד ז"ל לא היה היחיד שנפגע, אבל הוא שילם על זה בחייו. למה ריבונו של עולם? ביום שטמנו את אהוד ז"ל צעקתי פעם אחת ופה אני צועק את הצעקה השניה", אמר האב, "איפה הם היו כל החמישה חודשים? האם המפקד פוטר את המפקד באמרה: "לא ידעתי"?, שאל.
לדברי האב, "למ"מ הייתה אחריות כבדה ביותר, הוא היה צריך לשאת בעונש חמור ביותר. ההתנהלות של הצבא מול אותו מ"מ הייתה מחפירה. לא יכולתי לקבל תשובות מאותם מפקדים אלופים בצה"ל. ביקשתי להיפגש עם הרמטכ"ל בוגי יעלון. קיבלתי תשובה בכתב, העניין חלוט. המ"מ התחיל את המסלול שלו ביחידת דובדבן, טירונות במתקן אדם, בדיוק כמו אהוד ז"ל. בדיווחים שקיבלתי נאמר לי שבד"כ ביחידה החיילים הטובים נשארים ביחידה. הוא נשלח לאמן טירונים. לאורך כל אותה תקופה, 5 חודשים, לא נערכה אפילו שיחה אחת בינו לבין אהוד. ביום 5.8.2002, בשעה 20:00 המחלקה הייתה צריכה לצאת לריצת 4,000 מטר, לא היה שום מפקד שייצא אתם. למחרת, יום ו', המ"מ בבית, עד כניסת השבת הוא הספיק להגיע לבית חולים בו מת אהוד. הוא הספיק לקבל ייעוץ משפטי, נחקר תחת אזהרה ושמר על זכות השתיקה, וגם יעץ זאת לשאר הקצינים. משפט מפתח היה לו: "לא ידעתי". עוד עצה הוא קיבל, להשתחרר מהצבא כי שנה לאחר השחרור אי אפשר להעמיד חייל לדין".