פרופ' שלום רוזנברג מחווה דעתו בסוגיית הפליטים הסודנים והדילמה המוסרית בה מצויה מדינת ישראל כשאלה מידפקים על דלתה. לטעמו יש להכניס לישראל רק את אותם שמצויים בסכנת חיים ולהחיל חוק תושבות. הפליטים הללו, כמו קבוצות נוספות, יקבלו אך ורק זכות תושב ולא אזרחות.
"יש להבדיל באופן מוחלט בין שני סוגים של מתדפקים על דלתותינו ובעצם הורסים את דלתותינו. קבוצה אחת שנמצאת בסכנה צריך לתת לה מקלט כל עוד ניתן, וקבוצה שנייה שבאה מסיבות כלכליות צריך לסגור בפניהם את הדלתות עד כמה שהדבר אפשרי".
פרופ' רוזנברג מציין כי רובם של הנקלטים בישראל הם אנשים שהגיעו למטרות כלכליות בדרך כשרה או חצי כשרה, ועל כן "הפיתרון צריך להיות כזה, אבל הבעיה הגדולה באמת היא באירופה יותר מאלנו. אירופה נחלשת מבחינה דמוגרפית. אצלנו יש מנה של פרייה וריבייה שמחזירה אותנו, אבל באירופה האוכלוסייה מתמעטת ומספר הנולדים לא מגיע למספר המתים ובמקביל יש הגירה גדולה מאפריקה".
לנוכח מציאות זו לטעמו של פרופ' רוזנברג יש לקבוע תיקון דרמטי בחוקה ורק לאורו ניתן יהיה לאפשר כניסה לישראל של הזקוקים לכך באמת. "צריך להיות כרוך בתיקון חשוב אחד, וידוע לי שיגידו שאני לא דמוקרט, צריך להיות הבדל בין אזרחות ותושבות. זה לא הגיוני שתהיה אזרחות לפליטים ולגורמים שונים שמגיעים לכאן".
פרופ' רוזנברג מציין תקדימים בעולם המערבי בו מדינות מבקשות לשמר את אופיין ובהתאם קובעים חוקי אזרחות ותושבות. "יש מיעוט ערבי, בדואי, צ'רקסי ועוד. את משפחותיהם אקבל כאזרחי המדינה אבל מנקודה מסוימת אנחנו מצלמים את האופי של המדינה", בקיבוע זה של המציאות הקיימת יש לטעמו כדי להגן על אופייה של המדינה בעתיד.
"אירופה היא משל לישראל ולהיפך", מדגיש רוזנברג הסבור כי קשר זה לא יקל על ישראל להסביר את התנהלותה במקרים אלה. "לא מאמין שמשהו יקל עלינו. ברור לי שכמו תמיד אנחנו מהווים מעבדה של האנושות כדי שהיא תבין את עצמה. כך הם חשבו עם היטלר כשקיוו שהוא יפעל מול היהודים וישאיר אותם לנפשם. כך בנושא הדמוגרפי. לעולם יש בעיה והוא יכול להבין זאת".
הפתרון הוא או להתאכזר ולהפוך את הגבול להפקר או לשמור על האופי שלנו כפי שעשתה שווייץ ולאפשר כניסה תוך שמירה על אזרחיות האזרחים ומניעת אזרחים מהמהגרים. מדינה היא תרבות, אופי של חיים, רוח, ולא גבול או צבא. על זה כולם צריכים לשמור", הוא אומר.
את דבריו על הקשר בין זכויות וחובות מחדד פרופ' רוזנברג כשהוא מסתמך על פרשת השבוע הקרוב בה מוצב הבדל בחלוקת שלל המלחמה בין מי שלחם לאותם שישבו בבית. "מי אמר שאותו קול צריך להיות בין היוצאים למלחמה לבין הנשארים בבית. אולי אפשר לחשוב על אפשרות שבה יהיה כוח הצבעה כפול למי שנושא בנטל הציבור כולו. זו צעקת כאב שבאה לידי ביטוי גם מבחינה כלכלית", הוא מבהיר, מודע היטב למחאה שיכולים דבריו לגרור ומציע "לפחות לחשוב על הכיוון הזה".