לאחר שמונה שנות מאבק, קיבל בית משפט השלום בי-ם, את תביעת הדיבה של שמחה בניטה וקבע שכתבה משמיצה נגד שמחה בניטה, שפורסמה בעיתון "כל העיר" מרשת שוקן, הוכחה כמתבססת ברובה על שמועות לא מבוססות ולפיכך יש בה כדי הוצאת דיבה ולשון הרע. .
בהחלטה ארוכה ומנומקת שדנה בשאלת אחריות העיתון "כל העיר" והכתב ניר חסון לנזקי בניטה, קבע השופט נועם סולברג* כי שמחה בניטה, , אשר נמנתה עם מובילי מאבקי הנכים בארץ ויוצגה ע"י עורכי הדין ישעיהו אברהם ומשה בן דוד ממשרד בן-דוד, אברהם, הכהן, הוכיחה את מרבית טענותיה בתביעת הדיבה שניהלה מול רשת שוקן והעיתונאי ניר חסון.
בניטה הקימה ושימשה בהתנדבות יו"ר עמותת "מזור-נכים" שנועדה לסייע לנכים בדרך של עזרה כלכלית, בתמיכה חברתית ותרבותית, בפתרון בעיות שונות ובקידום עניינם בדעת הקהל.
בנובמבר 2001 פרסם העיתונאי ניר חסון בעיתון "כל העיר" תחת הכותרת "נכות רגשית" שלטענת בניטה השחירה את פניה.
הכתבה תיארה כיצד כביכול גורפת בניטה הון מהבאת עובדים זרים ללא רישיון וכי היא מעורבת בשורה של מעשים לא חוקיים ובהם הפעלת "משטרה פרטית" המגרשת עובדים זרים לחו"ל, כדי להביא אחרים במקומם, ועוד האשמות חמורות.
לטענת בניטה, באמצעות עוה"ד אברהם ובן דוד, חשך עליה עולמה כאשר ראתה את הכתבה אשר פגעה קשות בשמה הטוב ובדימויה הציבורי וגרמה לה עוגמת נפש וצער רב מהם היא סובלת עד היום. בניטה טענה כי במשך שנים פעלה רבות לסייע לזולת בכלל ולציבור הנכים בפרט,שלא על מנת לקבל פרס, והצגתה כמי שמונעת משיקולים כלכליים, ופועלת באופן בלתי חוקי, הביאה לחיסולה כדמות ציבורית וכמנהיגת ציבור הנכים, ופגעה קשות ביכולתה להמשיך לפעול לטובת הנכים בישראל.
בניטה זעמה במיוחד על הרשעות והציניות של העיתון, אשר בנוסף ל"תאוריות דמיוניות" לפיהן היא פועלת לגירוש עובדים זרים כדי להגדיל את הכנסותיה, שם אותה העיתון ללעג ולקלס בשל נכותה, כאשר לגלג עליה כי בנוסף לנכותה הקשה ממחלת פוליו היא סובלת "מנכות רגשית".
כאמור, בתום 8 שנות דיונים, קבע השופט נעם סולברג בהחלטה ארוכה ומנומקת, שדנה בשאלת אחריות העיתון "כל העיר" והכתב ניר חסון, לנזקי בניטה, כי מרבית הכתבה נשענה על שמועות שהעיתון כל העיר לא הצליח להוכיחן.
השופט קבע כי הנתבעים נכשלו בפרסום דברי לשון הרע שאינם אמת וכי התמונות גרמו להלבנת פניה ולפגיעה בשמה הטוב. בפסק הדין כתב השופט כי מוטב היה לפרסם כתבה "רזה" יותר ועוד כהנה וכהנה הנהגות טובות של עיתונאות הוגנת.
בית המשפט קבע כי בכתבת 'כל העיר' היה משום לשון הרע וכי העיתון לא הצליח להוכיח כאמת את הטענות המייחסות לבניטה קבלת כספים באופן אישי מעובדים זרים תמורת הבאתם ארצה; כי בניטה היא כיתר חברות כוח האדם ורק עוטה איצטלה מזויפת של עזרה לנכים;
כי גירשה בכוח עובדים זרים או כשהם רווחיים פחות, וכי לצורך הגירוש היא משתמשת באנשי חברות אבטחה לבושים במדים; כמו כן לא הוכח כאמת כי הגירוש הוא אמצעי של בניטה לגרוף הון וכי היא מייבאת עובדים זרים ללא רשיון, וכי וכי תכלית מאבקה למען הנכים אינו אלא רווחים פוליטיים
בית המשפט קבע כי כל הפרסומים הללו היו לשון הרע כלפי בניטה והעיתון לא הצליח להוכיח את אמיתותם.
השופט סולברג קבע בהחלטתו שהצגת הדברים על ידי העיתון, שלא הזכיר "ולו ברמז את מצוקתם של הנכים הננטשים, אינה אמת כלל וכלל. ליתר דיוק הריהי בקושי חצי מן האמת, הגרועה, במצב דברים הזה, מן השקר".
השופט קבע כי הנתבעים נכשלו בפרסום דברי לשון הרע שאינם אמת וכי התמונות גרמו להלבנת פניה ולפגיעה בשמה הטוב. בפסק הדין כתב השופט כי "מוטב היה לפרסם כתבה "רזה" יותר, גם אם יבשה קמעא, להציג בפניה השונים של הסוגיה ועוד כהנה וכהנה הנהגות טובות של עיתונאות הוגנת.
השופט התייחס לאחת מכותרות הכתבה "נכות רגשית" וקבע כי למרות שמדובר בהבעת דעה החוסה תחת הגנת החוק, הרי "הכותרת הזו חסרת טעם, כמעט דוחה. אינה מוסיפה כבוד לעיתון של הנתבעים."
עוה"ד ישעיהו אברהם ומשה בן דוד שייצגו את בניטה בתיק אמרו תגובה להחלטה כי יש לברך על קביעת בית המשפט ולפיה שמו הטוב של אדם אינו שק חבטות שניתן לרומסו. יחד עם זאת החלטת בית המשפט שניתנה שנים לאחר הפרסום יכולה לתקן רק מעט מהעוול שנגרם לבניטה על ידי העיתון, וכי ראוי שעיתונאים היודעים לראות נגעי כל העולם כולו, יבדקו גם את עצמם בטרם יפרסמו כתבה אשר בהינף מקלדת יכולה לחסל קריירה ציבורית ולפגוע בשמו הטוב של אדם.
לדבריהם, אילו השקיע כל העיר בבדיקת העובדות לפני פרסום הכתבה אלפית מהמאמץ האדיר שהשקיע בהגנה מפני התביעה, הרי שהיה מגלה בעצמו כי אין בסיס למרבית הטענות נגד בניטה, ועוגמת הנפש, והפגיעה האנושה בשמה הטוב ובפעילותה הציבורית היו נמנעים.