מחקר חדש שיפורסם בקרוב בכתב העת היוקרתי political psychology בחן ועקב אחר הורים שכולים בישראל מובילי מאבקים ציבוריים בעלי חשיפה תקשורתית גבוהה. המחקר ביקש ללמוד כיצד משפיעה תופעת הפיכתם של הורים שכולים ליזמי תקשורת, על עיבוד האובדן שלהם ועל התנהגותם הציבורית. המחקר נערך על ידי ד"ר אודי לבל מהמרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון ומהמכללה האקדמית ספיר וד"ר נתי רונאל מאוניברסיטת בר אילן.
המחקר ליווה שלוש קבוצות הורים שאיבדו את בניהם: בלבנון; בתאונות אימונים; ובפיגועי טרור. עולה ממנו, כי פועלם הציבורי של ההורים מקיים מספר "מסעות", כדברי החוקרים, כאשר המרכזי שבהם הוא המסע למציאת אשם למות בנם, אשם שאינו הפוגע האובייקטיבי שהוביל לנפילת הבן, אלא דמות בציבוריות הישראלית המסומנת על-ידי כל אחד מהם ככזאת שהכרעותיה הובילו לנפילתו, מה שמוביל לסימון דמויות שונות ככאלו, ללא הסכמה על זהותן.
בנוסף, מתקיים בפעילות הציבורית מסע לאיתור ולייחוס משמעות למות הבן: ככל שנפילת הבן אינה עוד במסגרת פעילות שיש עליה קונצנזוס, תגבר הפעילות היזמית-תקשורתית של ההורה, על מנת שיוכל לייחס לאובדן תרומה חברתית, על-פי רוב כזו שתמנע סוגי מוות דומים בעתיד, מה שמתרחש בעקבות פעילות מחאה.
עוד עולה מן המחקר, כי הכעס הוא מרכיב מרכזי המזין את הפעילות התקשורתית-יזמית, אך גם מוזן ומועצם על ידה, ולעתים הוא תחליף להתמודדות אישית עם האובדן: הכעס בונה את דמות ההורה השכול כאישיות ציבורית, והכעס מוביל אותו גם בעתיד לעמול להמשכיות החשיפה התקשורתית, במסגרתה יביע את הסתייגותו ממה שהוא מזהה ככשלי מדיניות כאלה ואחרים.
המחקר אף מזהה את מה שמכונה בו "ההתמכרות לחשיפה התקשורתית": הורים שכולים מתקשים לוותר על מעמדם הציבורי, מה שמוביל רבים מהם ליזום אירועי תקשורת, חלקם פרובוקטיביים, על-מנת שייוותרו כשחקנים בתודעה הציבורית. מדובר לעתים ביזמות ציבורית-תקשורתית אובססיבית, שמתבצעת רבות על חשבון השקעת האנרגיות בתהליכי הריפוי האישיים והמשפחתיים.
ההתמכרות לחשיפה התקשורתית אינה שונה מזו המתרחשת בקרב אזרחים מן השורה הנקלעים לתכניות ריאליטי המזכות אותם בחשיפה תקשורתית, והמתקשים, עם סיום התכנית, לשוב לחייהם הפרטיים.
ניכר כי בעידן התקשורתי הנוכחי מדובר במה שמכנים החוקרים "מודל אבל חדש", המנתב הורים לאמץ אישיות לוחמת וכועסת, במסגרת מה שמכונה "רצף אובדן-כעס", שאינה יכולה לשקול סלחנות ופשרנות, שיבה לחיי שגרה וויתור על בולטות ציבורית, מה שיובילם גם שנים לאחר מות בנם לאיתור סיבות שונות, מוצדקות יותר או פחות, למחאה ציבורית ומעורבות חברתית. ניכר כי המציאות התקשורתית, המאפשרת חשיפה לא מבוקרת של הורים שכולים, פוגעת בעיבוד האובדן הפרטי, ובונה אישיות ציבורית כועסת, ולעתים פרובוקטיבית, שאינה מוותרת על מעמדה בתקשורת ההמונים.