האשה, שכונתה גם "אמא טאליבן", הואשמה כי במשך כתשע שנים נהגו היא ובעלה להכות את ילדיהם נמרצות באמצעות כלים שהיו בבית, בהם חגורות וכבלים. הם אף נעלו את ילדיהם מחוץ לביתם כשלא שמעו בקולם. האב הורשע גם הוא בהתעללות ובאי דיווח.
באחד המקרים שפורט בכתב האישום, כיבתה על חזהו של בנה גפרור ואף שפכה אקונומיקה על כפפות השוער שברשותו, לאחר ששיחק כדורגל בניגוד להוראותיה.בהכרעת הדין כתבה השופטת נאוה בן אור "למעלה מעשרים וחמש שנים, ושנים עשר ילדים, ובמשך כל השנים הארוכות הללו לא חדרה ענותם של הילדים את הקירות שהלכו וגבהו סביבם. לא הרב אליו פנה א' ושיווע לעזרה...לא השכנים ששמעו וראו ולא רצו להתערב עד שנגדשה הסאה וכבר היה מאוחר מאוד , מאוחר מידי. לא וועד הרבנים בבני ברק...לא בתי הספר ומוסדות החינוך האחרים בהם למדו הילדים...לא שירותי הרווחה, שככל הנראה הגיע אליהם מידע במהלך השנים. משפחה שלמה, שנים עשר ילדים, יכולה הייתה להיעלם כך מכל רשת ביטחון חברתית: הקהילה, מוסדות החינוך, שירותי הרווחה, ואין מושיע".
"האחריות הישירה למעשים החמורים מוטלת על הנאשמים, שפשעו בילדיהם. אין הם רשאים לחלוק בה עם אחרים. אך האמנם יוכלו כל האחרים לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה?, אמרה השופטת.