שופט בית משפט השלום בתל אביב דחה את תביעתם של אב וביתו,אשר רכשו לדבריהם רכב מאדם אחר, וטענו כי יש לבטל את רישום הקנסות והעיקולים הרשומים בגין הרכב זאת משום שהקנסות והעיקולים כולם מוטלים על המוכר, אשר כלל איננו הבעלים של הרכב, זאת על אף שלא ביצעו את הליך העברת הבעלות על הרכב והוא נותר רשום על שם העליו הראשון.
הקונים טענו עוד בבית המשפט, כי שהרכב נגנב, והבת אף הגישה תלונה במשטרה על כך. המכונית נמצאה על ידי המשטרה והוחזרה לה על ידה, והיא זו ששילמה את דמי האחסנה עבור איחסון הרכב. בגין הגניבה הנזקים שנגרמו לרכב הגישה הבת תביעה לחברת הביטוח, אולם הכספים לא מועברים אליה מאחר ועל הרכב רובצים עיקולים ולא ניתן לבצע העברת בעלות.
מנגד טענו מרכז הקנסות ומטיל העיקול הנוסף, כי לא הוצג כל שטר מכר, לא הוצגו מסמכים מהם ניתן ללמוד כי המבקשים רכשו את הרכב ואין להתעלם מאי העברת הבעלות ברכב במשך 5 שנים. טענה נוספת שהועלתה היא, כי מטיל עיקול רשאי להסתמך על הרישום במשרד הרישוי, ודינו של המטיל עיקול כדין מי שרכש את הרכב על פי תקנת השוק.
תחילה קבע השופט, כי האב וביתו הם אכן בעליו החוקיים של הרכב, וכי הרימו את נטל ההוכחה הדרוש לשם כך, " טענת הבת כי הרכב היה בשימושה ובחזקתה מיום 1.3.04 לא נסתרה. גם טענותיה כי היא זו ששילמה את כל ההוצאות עבור הרכב, לרבות דלק, מבחן רישוי שנתי, ביטוחים ותיקונים לא נסתרה, ולכן מבחינת דיני הקניין עמדו המבקשים בנטל כי הם זכאים להרשם כבעלים של הרכב".
אך על אף זאת דחה בית המשפט את הדרישה להסיר את העיקולים, בקובעו כי בהתנהגותם התעלמו מהוראות החוק הקובע חובת העברת בעלות, "היה על הקונים לצפות כי שימוש ברכב לאורך שנים ארוכות תוך התעלמות מהחובה הסטוטורית לרישום הבעלות על שמם, יגרום לצדדים שלישיים נזקים בשל הסתמכותם על המרשם במשרד הרישוי".
"בהתנהלותם ובמחדלם המתמשך הסכימו המבקשים בהתנהגות שהרכב יירשם במשרד הרישוי על שמם רק לאחר הסרת העיקולים הרובצים עליו, לפיכך לא ניתן ליתן את הסעד המבוקש והעתירה נדחית", קבע השופט לבסוף וחייב את האב וביתו בהוצאותיהם של המעקלים.
הקונים טענו עוד בבית המשפט, כי שהרכב נגנב, והבת אף הגישה תלונה במשטרה על כך. המכונית נמצאה על ידי המשטרה והוחזרה לה על ידה, והיא זו ששילמה את דמי האחסנה עבור איחסון הרכב. בגין הגניבה הנזקים שנגרמו לרכב הגישה הבת תביעה לחברת הביטוח, אולם הכספים לא מועברים אליה מאחר ועל הרכב רובצים עיקולים ולא ניתן לבצע העברת בעלות.
מנגד טענו מרכז הקנסות ומטיל העיקול הנוסף, כי לא הוצג כל שטר מכר, לא הוצגו מסמכים מהם ניתן ללמוד כי המבקשים רכשו את הרכב ואין להתעלם מאי העברת הבעלות ברכב במשך 5 שנים. טענה נוספת שהועלתה היא, כי מטיל עיקול רשאי להסתמך על הרישום במשרד הרישוי, ודינו של המטיל עיקול כדין מי שרכש את הרכב על פי תקנת השוק.
תחילה קבע השופט, כי האב וביתו הם אכן בעליו החוקיים של הרכב, וכי הרימו את נטל ההוכחה הדרוש לשם כך, " טענת הבת כי הרכב היה בשימושה ובחזקתה מיום 1.3.04 לא נסתרה. גם טענותיה כי היא זו ששילמה את כל ההוצאות עבור הרכב, לרבות דלק, מבחן רישוי שנתי, ביטוחים ותיקונים לא נסתרה, ולכן מבחינת דיני הקניין עמדו המבקשים בנטל כי הם זכאים להרשם כבעלים של הרכב".
אך על אף זאת דחה בית המשפט את הדרישה להסיר את העיקולים, בקובעו כי בהתנהגותם התעלמו מהוראות החוק הקובע חובת העברת בעלות, "היה על הקונים לצפות כי שימוש ברכב לאורך שנים ארוכות תוך התעלמות מהחובה הסטוטורית לרישום הבעלות על שמם, יגרום לצדדים שלישיים נזקים בשל הסתמכותם על המרשם במשרד הרישוי".
"בהתנהלותם ובמחדלם המתמשך הסכימו המבקשים בהתנהגות שהרכב יירשם במשרד הרישוי על שמם רק לאחר הסרת העיקולים הרובצים עליו, לפיכך לא ניתן ליתן את הסעד המבוקש והעתירה נדחית", קבע השופט לבסוף וחייב את האב וביתו בהוצאותיהם של המעקלים.