שופטות בג"ץ, איילה פרוקצ'יה ודבורה ברלינר, קיבלו בדעת רוב (נגד דעתה של השופטת מרים נאור) את עתירתו של בעל אשר הוצא נגדו פסק דין לגירושין בהרכב חסר של בית הדין האזורי בתל אביב, אשר אושר ע"י בית הדין הגדול לערעורים, וקבעו כי דיון בהרכב חסר הוא פגם שורשי אשר לא ניתן להכשיר אותו גם אם הסכימו הצדדים להרכב שכזה.
הבעל טען כאמור, כי פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בטל מעיקרו מאחר שניתן בהרכב חסר, ותוך חריגה מסמכות. הטענה היא, כי מוטל על בית הדין הרבני לדון בשלושה דיינים בכל שלבי הדיון, החל בשמיעת הטענות וכלה במתן פסק הדין.
לפיכך טען הבעל, כי בקיום דיון בהרכב המונה שני דיינים בלבד, חרג בית הדין הרבני מסמכותו, והוציא מתחת ידו פסק דין הנגוע בפגם היורד לשורש סמכותו. פגם כזה אינו בר-תיקון, בין על-ידי שתיקת בעל דין, ובין על-ידי הסכמה מפורשת או מכללא להרכב חסר.
מנגד טענה האישה, כי בעלה בעתירתו בא בידיים לא נקיות, זאת משום שלא ביקש לבטל שני פסקי דין בעניינם של בני הזוג, שניתנו על-ידי בית הדין הרבני האזורי בהרכב חסר, זאת מכיוון שתוצאותיהם הניחו את דעתו.
כמו כן טענה האשה, כי שלא כטענת הבעל, בפתח הדיון, שלאחריו ניתן פסק הדין נשוא העתירה, קיבלו הצדדים בהסכמה את הרכבו החסר של בית הדין, והסכמה זו מרפאה את הפגם. לטענתה, הפסיקה לפיה אין להכיר בהסכמת בעלי הדין למותב חסר כמרפאה את הפגם נוגעת לדיונים שיפוטיים שנערכו לפני תיקון מספר 11 לחוק הדיינים, אשר קובע כי בית הדין הרבני האזורי מוסמך לדון בהרכב של דיין אחד בכל עניין עליו הסכימו בעלי הדין. מקל וחומר, טוענת האשה, כי ניתן לדון בהסכמה בעניין כזה בהרכב של שני דיינים.
כאמור, קיבלו שתיים מהשופטות את העתירה, וקבעו כי "הדיון וההכרעה בבית הדין הרבני בהרכב שני דיינים בלבד איננו מוכר, בין בחוק הדיינים, ובין בתקנות הדיינים שהותקנו על-פיו. הוא חורג חריגה מהותית מההסדר החקיקתי המסדיר את סוגיית הרכב בית הדין הרבני. מטעם זה, דיון והכרעה בבית הדין הרבני בהרכב שני דיינים נגוע בפגם מהותי היורד לשורש הסמכות הפונקציונלית של בית הדין, ומביא לבטלותם של ההליכים, לרבות הכרעה שניתנה במסגרתם".
עוד קבעו השופטות, כי "במצב המשפטי הקיים נכון לעת זו, החוק והתקנות נותנים תוקף להסכמת הצדדים לצורך דיון בדיין אחד בבית הדין הרבני. הסכמת הצדדים להרכב דיין אחד מעוגנת כחלק מההסדר הקיים בדין, וניתן לה משקל משפטי מלא. אין בנמצא הסדר הנותן תוקף להסכמת הצדדים למותב המונה שני דיינים, ולפיכך הסכמה כזו אינה בת תוקף להכשיר הרכב כזה".
מנגד, סברה השופטת מרים נאור, כי אכן הרכב של שני דיינים איננו חוקי, אולם הבעל מנוע מלעתור נגדו מאחר שקיבל ברצון פסקי דין קודמים שניתנו בהרכב חלקי, אך ורק משום שהיו לרוחו.
עוד ציינה השופטת נאור, כי גם מטעם הצדק ראוי לדחות את העתירה, מאחר ובפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול נאמר, כי הבעל "אישר בפנינו, כי אמר בעבר שלא יתן גט לאשתו כל חייו. זו אמירה קשה מאוד, המצביעה על אדם שגמר אומר להחזיק באשתו בכוח, ולמנוע ממנה את חירותה, ויהיה מה. הדברים אינם עומדים לזכותו, ולהיפך מצביעים באופן ברור על הכיוון היחיד שהוא גירושין".
הבעל טען כאמור, כי פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בטל מעיקרו מאחר שניתן בהרכב חסר, ותוך חריגה מסמכות. הטענה היא, כי מוטל על בית הדין הרבני לדון בשלושה דיינים בכל שלבי הדיון, החל בשמיעת הטענות וכלה במתן פסק הדין.
לפיכך טען הבעל, כי בקיום דיון בהרכב המונה שני דיינים בלבד, חרג בית הדין הרבני מסמכותו, והוציא מתחת ידו פסק דין הנגוע בפגם היורד לשורש סמכותו. פגם כזה אינו בר-תיקון, בין על-ידי שתיקת בעל דין, ובין על-ידי הסכמה מפורשת או מכללא להרכב חסר.
מנגד טענה האישה, כי בעלה בעתירתו בא בידיים לא נקיות, זאת משום שלא ביקש לבטל שני פסקי דין בעניינם של בני הזוג, שניתנו על-ידי בית הדין הרבני האזורי בהרכב חסר, זאת מכיוון שתוצאותיהם הניחו את דעתו.
כמו כן טענה האשה, כי שלא כטענת הבעל, בפתח הדיון, שלאחריו ניתן פסק הדין נשוא העתירה, קיבלו הצדדים בהסכמה את הרכבו החסר של בית הדין, והסכמה זו מרפאה את הפגם. לטענתה, הפסיקה לפיה אין להכיר בהסכמת בעלי הדין למותב חסר כמרפאה את הפגם נוגעת לדיונים שיפוטיים שנערכו לפני תיקון מספר 11 לחוק הדיינים, אשר קובע כי בית הדין הרבני האזורי מוסמך לדון בהרכב של דיין אחד בכל עניין עליו הסכימו בעלי הדין. מקל וחומר, טוענת האשה, כי ניתן לדון בהסכמה בעניין כזה בהרכב של שני דיינים.
כאמור, קיבלו שתיים מהשופטות את העתירה, וקבעו כי "הדיון וההכרעה בבית הדין הרבני בהרכב שני דיינים בלבד איננו מוכר, בין בחוק הדיינים, ובין בתקנות הדיינים שהותקנו על-פיו. הוא חורג חריגה מהותית מההסדר החקיקתי המסדיר את סוגיית הרכב בית הדין הרבני. מטעם זה, דיון והכרעה בבית הדין הרבני בהרכב שני דיינים נגוע בפגם מהותי היורד לשורש הסמכות הפונקציונלית של בית הדין, ומביא לבטלותם של ההליכים, לרבות הכרעה שניתנה במסגרתם".
עוד קבעו השופטות, כי "במצב המשפטי הקיים נכון לעת זו, החוק והתקנות נותנים תוקף להסכמת הצדדים לצורך דיון בדיין אחד בבית הדין הרבני. הסכמת הצדדים להרכב דיין אחד מעוגנת כחלק מההסדר הקיים בדין, וניתן לה משקל משפטי מלא. אין בנמצא הסדר הנותן תוקף להסכמת הצדדים למותב המונה שני דיינים, ולפיכך הסכמה כזו אינה בת תוקף להכשיר הרכב כזה".
מנגד, סברה השופטת מרים נאור, כי אכן הרכב של שני דיינים איננו חוקי, אולם הבעל מנוע מלעתור נגדו מאחר שקיבל ברצון פסקי דין קודמים שניתנו בהרכב חלקי, אך ורק משום שהיו לרוחו.
עוד ציינה השופטת נאור, כי גם מטעם הצדק ראוי לדחות את העתירה, מאחר ובפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול נאמר, כי הבעל "אישר בפנינו, כי אמר בעבר שלא יתן גט לאשתו כל חייו. זו אמירה קשה מאוד, המצביעה על אדם שגמר אומר להחזיק באשתו בכוח, ולמנוע ממנה את חירותה, ויהיה מה. הדברים אינם עומדים לזכותו, ולהיפך מצביעים באופן ברור על הכיוון היחיד שהוא גירושין".