שופט בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה, יחיאל ליפשיץ, קיבל את תביעתו של תושב העיר המתגורר ברח' שארית הפליטה, ואשר בשנות ה-80 סללה העירייה כביש ומדרכה אשר חרגו חריגה משמעותית לתוך חצרו הפרטית, וקבע כי על העירייה לשלם את דמי השימוש בחצרו נכון לשנים שחלפו מאז נסללה הדרך ועד לסילוקה.
בין האזרח לעירייה התנהלו הליכים משפטיים שונים, כאשר בשלב הראשון הגיעו האזרח והערייה להסכמה על השארת הכביש במקומו באורח זמני, אולם כחלוף השנים נמנעה העירייה מלמלא את חלקה בהתחייבות ולהסיט את הכביש, אף לאחר שניתן פסק דין מפורש בנושא. רק לאחר שנקבע כי העירייה עברה על פקודת ביזיון בית המשפט ונהגה שלא בתום לב, ישמה העירייה את פסק הדין והשיבה לאזרח את השטח שנגזל מחצרו.
בשנת 2008, לאחר שהכביש הוסט מחצרו של האזרח, ולאחר שהושגה הסכמה לגבי מימון הגדר החדשה של חצרו, הגיש האזרח תביעה על סכום של 30,000 ₪ וזאת בגין דמי השימוש שנעשה בשטחו, שנוצל לטובת המדרכה והכביש. התובע התייחס בתביעה לתקופה החל משנת 1983 ועד למועד הפינוי (סוף שנת 2006 – תחילת שנת 2007).
העירייה טענה מנגד, כי התובע נהג שלא בהתאם לתקנות, כאשר רק לאחר תום הדיון בפינוי השטח הגיש את התביעה לדמי שימוש, וכי אם רצה אכן להגיש תביעות נפרדות היה צריך לבקש זאת מלכתחילה מבית המשפט שדן בתביעה הראשונה.
השופט דחה טענה זו וקבע, כי "זכותו של התובע לתבוע את פינוי הנתבעת מהשטח שבבעלותו, מקורה בעילה של הסגת גבול בעוד שזכותו לקבל דמי שימוש ראויים, בגין החזקתה של הנתבעת בשטח מיום הפלישה ועד פינויו, מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט".
השופט מתח ביקורת על התובע אשר לא הביא חוות דעת מוסמכת לעניין דמי השימוש הראויים בחצר, אולם בעקבות התנהלות העירייה לא דחה את התביעה בשל כך, "בסופו של דבר, ולמרות מחדליו של התובע, הרי שהצטיירה תמונה על פיה התובע נאלץ, על כרחו, להגיש תובענות לבתי המשפט בנוגע לזכויותיו – החל מסילוק יד (וכן ההליך לפי פקודת בזיון בית המשפט); דרך תביעתו בנוגע לגדר; וכלה בדמי השימוש".
אולם מכיוון שלא הוגשה חוות דעת, נקבע כי הפיצוי בגין השימוש יהיה "על דרך האומדנא, ועל הצד הנמוך והבטוח", ועל כן הסכום אותו פסק השופט כי על העירייה לשלם לאזרח התובע נקבע על 12,000 ש"ח.
בין האזרח לעירייה התנהלו הליכים משפטיים שונים, כאשר בשלב הראשון הגיעו האזרח והערייה להסכמה על השארת הכביש במקומו באורח זמני, אולם כחלוף השנים נמנעה העירייה מלמלא את חלקה בהתחייבות ולהסיט את הכביש, אף לאחר שניתן פסק דין מפורש בנושא. רק לאחר שנקבע כי העירייה עברה על פקודת ביזיון בית המשפט ונהגה שלא בתום לב, ישמה העירייה את פסק הדין והשיבה לאזרח את השטח שנגזל מחצרו.
בשנת 2008, לאחר שהכביש הוסט מחצרו של האזרח, ולאחר שהושגה הסכמה לגבי מימון הגדר החדשה של חצרו, הגיש האזרח תביעה על סכום של 30,000 ₪ וזאת בגין דמי השימוש שנעשה בשטחו, שנוצל לטובת המדרכה והכביש. התובע התייחס בתביעה לתקופה החל משנת 1983 ועד למועד הפינוי (סוף שנת 2006 – תחילת שנת 2007).
העירייה טענה מנגד, כי התובע נהג שלא בהתאם לתקנות, כאשר רק לאחר תום הדיון בפינוי השטח הגיש את התביעה לדמי שימוש, וכי אם רצה אכן להגיש תביעות נפרדות היה צריך לבקש זאת מלכתחילה מבית המשפט שדן בתביעה הראשונה.
השופט דחה טענה זו וקבע, כי "זכותו של התובע לתבוע את פינוי הנתבעת מהשטח שבבעלותו, מקורה בעילה של הסגת גבול בעוד שזכותו לקבל דמי שימוש ראויים, בגין החזקתה של הנתבעת בשטח מיום הפלישה ועד פינויו, מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט".
השופט מתח ביקורת על התובע אשר לא הביא חוות דעת מוסמכת לעניין דמי השימוש הראויים בחצר, אולם בעקבות התנהלות העירייה לא דחה את התביעה בשל כך, "בסופו של דבר, ולמרות מחדליו של התובע, הרי שהצטיירה תמונה על פיה התובע נאלץ, על כרחו, להגיש תובענות לבתי המשפט בנוגע לזכויותיו – החל מסילוק יד (וכן ההליך לפי פקודת בזיון בית המשפט); דרך תביעתו בנוגע לגדר; וכלה בדמי השימוש".
אולם מכיוון שלא הוגשה חוות דעת, נקבע כי הפיצוי בגין השימוש יהיה "על דרך האומדנא, ועל הצד הנמוך והבטוח", ועל כן הסכום אותו פסק השופט כי על העירייה לשלם לאזרח התובע נקבע על 12,000 ש"ח.