מחר יושק ספרו החדש של דוד זולדן, 'חרדים לגורלם', המספר את סיפורו של גדוד הנח"ל החרדי. ביומן ערוץ 7 מספר זולדן על הספר ומה שהוביל לכתיבתו.
"לאחר שלמדתי בישיבה החלטתי שהגיע הזמן לאחוז בנשק ולהגן על עם ישראל", הוא אומר.
לדבריו שילובם שלו ושל חבריו בני המגזר החרדי אינו פשוט ולא פעם הוא מלווה במחיר גבוה אותו משלמים הצעירים. דוגמא לכך הוא מוצא בסיפורו של חברו שאביו נפטר וכשהוא ביקש להגיע להלוויה במדים בהתאם להלכה המחייבת קבורה בבגדים בהם התקבלה ההודעה, ביקשו אותו אנשי הציבור החרדי שלא יגיע במדים. טענותיו לא התקבלו והוא נאלץ להגיע בביגוד אחר, אך גם זאת ללא הועיל שכן באי ההלוויה גירשו אותו ממנה וטענו בפניו שבגללו ובגלל מעשיו נפטר אביו.
זולדן מציין שבעוד בני המחזור הראשון סבלו רבות כיום הדרך סלולה להקמתו של גדוד נוסף ובעצם הקמת חטיבה חרדית חדשה. הוא מציין שגם משפחות חרדיות שבעבר קיבלו בצער רב גיוס של הבן כיום מעודדות בנים מסוימים להתגייס.
לטעמו אחד הגורמים המובילים לשינוי היחס בציבור החרדי נובע מיחסו של הצבא לגדוד, יחס שבו הושם דגש רב על מציאת פתרונות לצרכיהם והליכה של המערכת לקראת הצעירים החרדים.
זולדן מתאר בדבריו את הקושי הרב בפעם הראשונה בה הוצרכו לנסוע לצורך מבצעי בשבת, אירוע שגרם להתרופפות רוחנית לאחר הטראומה הראשונית, אך בשלבים מאוחרים הפנימו את היות הצורך המבצעי בגדר פיקוח נפש.
עוד הוא מספר על הקושי של רבנים שתמכו בגדוד החרדי בראשית דרכו אך הקפידו לשמור את תמיכתם זו בחשאי מחשש למתקפות ברחוב החרדי ומחשש להתרופפות השורות במסגרות הישיבתיות שלהם.
לשיחה עם זולדן מצטרף ארז בן דוד שהיה הרס"פ של המחזור הראשון בגדוד הנח"ל החרדי. בן דוד מספר על המורכבות והמיוחדות של ההכנות לקליטתם של הצעירים החרדים לשורות הצבא. "היו חוויות שאקח איתי להרבה זמן".
לדבריו המערכת לא ידעה באותם ימים כיצד לקלוט את החרדים ואת צרכיהם, ובכך הובילה לחיכוכים מעט מוזרים כדוגמת ההוראה לסגור חיילים בחדריהם כאשר הגיעו לבסיס נידח בבקעה פקחיות שהגיעו כדי לבדוק תקינותם של מתקנים. הפקחיות נאלצו לעטות עליהם סוודרים ומעילים בחום הלוהט של הבקעה.
זולדן מציין שאירועים מעין אלה היו רבים מאוד וחלק משגרת יומם של הלוחמים בגדוד.
ומה על השידוך שחששו בשעתו שיפגע?
מסתבר שבעוד בעבר אכן היה חשש שכזה הרי שכיום, כאשר הגיוס של צעירים חרדים הפך לשגרתי הבעיה פחותה בהרבה.