שופטת בית המשפט לעניינים מקומיים, תמר בר-אשר צבן ביטלה את הצו להפסקת השימוש בדירת מגורים בשכונת קרית יובל בירושלים למטרת בית תפילה והתירה את התפילה במקום.
בחודש שעבר ניתן הצו על ידי בית המשפט אשר הורה להפסיק את השימוש בדירת מגורים כבית תפילה, וכן הורה להימנע משימוש החורג משימוש למגורים בדירה זו.
השופטת קבעה כי שימוש בדירה לצורך תפילה, גם אם איננו נעשה דרך קבע, כל עוד לא התבקש שינוי יעודה של הדירה אסור על פי החוק, אולם אם מדובר בשימוש שולי, הבטל לעומת השימוש העיקרי למגורים, הרי שהדבר איננו שונה משימושים אגביים אחרים הנעשים בכל דירת מגורים.
"במקרה הנדון, לא רק שלא נסתרה העובדה שהבית משמש למגורי משפחתו ברוכת הילדים של המשיב, אלא שעובדה זו הוכחה באופן פוזיטיבי. בנוסף לכך, אין מדובר בבית שנשכר כדי לשמש מקום של קבע למתפללי המניין, אלא כפי שהצהיר המשיב, וכפי שאף התחייב במפורש, מדובר באירוח ארעי של מתפללי המניין, כולם נימנים על מכריו של המשיב, בביתו, למשך מספר שבועות או חודשים בודדים, ולכל היותר עד סוף חודש אלול התשס"ט, בעוד פחות מחודשיים", ציינה השופטת.
לדבריה, "אין בעובדה שבמשך השבוע החדר המשמש לתפילה נעדר סממנים של בית-כנסת, כדי להעלות או להוריד. יחד עם זאת, העובדה שאין חולק כי מדובר בבית פרטי המשמש למגורי משפחה, אשר מארח קבוצת מתפללים לתפילות פעמיים בשבוע, בליל שבת למשך כשעה ובשבת בבוקר למשך כשעתיים. לכן אין באירוח זה כדי להפוך את דירת המגורים לבית כנסת".
"למעלה מן הצורך אציין, כי אף לא שוכנעתי שבמקרה הנדון מדובר במטרד של ממש. מן העדויות שהובאו מטעם המבקשת עלה כי לכל היותר דובר במעבר של אנשים סמוך לביתן של העדות קודם לתפילה ולאחריה, וכי את התפילות לא יכולות היו לשמוע מבתיהן הסמוכים, אלא כשעמדו סמוך לשער חצר הבית שבו מתקיימות התפילות. גם לא התרשמתי כי רעש הילדים ששיחקו בחצר הבית בזמן התפילות, היה בלתי סביר, ויש להניח כי אילו ביקשו שיופחת היו נענות. נראה כי כלל לא נעשתה פנייה אל המשיב ואל המתפללים בבקשה שילדיהם לא ירעישו באופן המפריע לדיירי המקום", הוסיפה השופטת בסיום דבריה תוך שהיא מותחת ביקורת מרומזת על מבקשות הצו.