חשבתם שתיאטרון זה לחילוניים בלבד? ששמרנות לא משתלבת עם יצירתיות? תלמידות החוג לספרות במכללה ירושלים ניפצו השבוע את המיתוס בערב תיאטרון ייחודי בו הציגו מונולוגים מפרי עטן שריגשו את הקהל עד דמעות.
בערב אחד הופיעו על הבמה דמויות נוגות מגוונות, החל מאישה שממתינה לבעלה שמשרת בקבע (אך) מאחר כי 'התפקיד מחייב', דרך אישה אתיופית שנקרעת בין אהבתה לקרוב משפחתה למנהג העדה שאוסר נישואים עד שבעה דורות, ועד למגורשת מגוש קטיף, כל אלו חשמלו את האולם במונולוגים אישיים ונוגעים ללב. הכניסה כמובן לנשים בלבד.
זה לא סוד שעולם התיאטרון הדתי-לאומי מתפתח ותופס כיוונים חדשים בשנים האחרונות, אך הייחודיות שהוצגה בערב זה הייתה בשילובים הנדירים של צניעות עם אומץ, שמרנות עם יצירתיות. במונולוגים כגון: "דלגו עלי אהבה" שעסק בנושא הקנאה, "דופק מהיר" שעסק בלידה בסיכון גבוה, ומונולוגים נוספים שעסקו בגלות השכינה ובתיעוד סיפורים משפחתיים מתקופת השואה, נחשפו נושאים המעסיקים את האישה הדתית, והיוצרות הצליחו להביע בהם את עולמן האותנטי בכתיבה ובמשחק ולהציף דילמות רבות של בחירה, זהות וגבורה פנימית שעוררו שאלות רבות בהקשר התרבותי-ישראלי הרחב.
מנחת הסדנה היא אשת התיאטרון והתקשורת, מצוות מכללה ירושלים, מרלין וניג שחוקרת באוניברסיטה העברית את הקולנוע הנשי-חרדי ופועלת לקידום הדרמה במגזרים אלו. הערב התיאטרלי הצליח לתת במה לנושאים נשיים כאובים שאינם עולים בשיח חופשי אלא מצריכים ביטויי והתבוננות פנימית עמוקה.
כך למשל במונולוג 'זה יבוא!' ארץ ישראל מוצגת כדמות נשית המעבירה את תהליך גאולת הארץ מהגלות עד ימינו, נאמר: "מה זה היובש הזה? מה זו הריקנות? מה זו הבדידות? תראה הכל כל-כך קשה כאן, הכל כל כך קשה לי! כמה זמן עוד תימשך ההמתנה
הזו?". במונולוג 'ציפייה חגיגית' נכתב: "אולי הוא צודק הבן המתוק שלנו, אולי אלון שכח שהוא התחתן איתי, והוא מאוהב בתפקיד שלו מעל הראש, בחיילים שלו (מצדיעה וחוזרת לספה), אולי שכח שיש לו אחריות לחמישה קטנטנים ולא לכל אזרחי המדינה!".