אל מישאל חשין, כבודו
שמעתי היום, בתשעה באב, את דבריך הנחרצים בעניין העובדים הזרים ובעיקר בעניין ילדיהם. לא יתכן, אתה אומר, שבאבחת קולמוס יימחקו שנים רבות של עשייה וחיים במדינת ישראל. גם אם אינם אזרחים לפי חוק, אתה קובע שחייבים להתחשב בהם. ובעצם, בעצמנו, באנושיות שלנו. דיבורים מתאימים במיוחד לתשעה באב, היום בו שנאת חינם החריבה את מקדשנו. היום בו אנו מציינים את זה שלא נהגו כבוד זה בזה. ואני מברך אותך על הדברים.
אומנם, משהו מציק לי בנושא הזה, ואשמח אם כבודו יואיל להשיב לי את שלוות נפשי. למה אמת המידה הזאת נשכחה בעת בה באבחת קולמוס הרסו- בנחישות ובלי טיפת רגישות- מפעל חיים של עשרת אלפים איש, מפעל מדהים של מדינת ישראל עצמה. ואני לא אסתפק בתשובה של אנטישמים, ששם, בגוש קטיף וצפון השומרון, מדובר ביהודים, ואותם מותר- ואולי אפילו צריך- לגרש מנחלתם. להרוס את בתיהם, לעקור את החקלאות הפורחת שהקימו, ולהפוך אותם לאומללים חסרי בית. (בעצם, הבית שלהם קיים וירטואלית. הם הרי ממשיכים לשלם את המשכנתא עליו) ופשוט להשליך אותם לאן שהוא, ופחות או יותר להתעלם מהם. ואנא, אל תאמר שזה לפי החוק. החוק, בידיך, ניתן לפירושים שונים.
כיצד לא שמת לב שגם שם יש (היו!) ילדים שגדלו במקום כל חייהם. מקום שהוריהם בנו במו ידיהם. ואגב, בשליחות המדינה. אפילו דור שלישי כבר גדל במקום. איש לא ריחם עליהם או חשב שהם ייפגעו- ואכן נפגעו- קשות מהברוטאליות של אחיהם היהודים ומהצבא שהם ממלאים את שורותיו ועתידים לשרת בו בעתיד. מה עם האמון שלהם בעולם הסובב? בעתיד? ביושרה של מדינתם שלהם ובהתנהלותה ההגונה, שלא לאמר ההגיונית.
אם איני טועה, בית המשפט העליון, שאתה מתהדר בהיותך אחד מחבריו הבכירים, סרב אפילו ללכת ולראות את המציאות שם. נשוא הדיונים לפניו לא נכנס לסולם חשיבות גבוה מספיק כדי לנסוע שעת נסיעה אחת מהמקום הנקרא משכן הצדק בירושלים. חום, חולות, סכנת קטיושות. ביניכם לביניכם- אתם יכולים להבין את עצמכם. אכן, אינכם לבד. גם נשיא המדינה דהיום, האיש ש"הזיז" את כל המדינה ברעיונותיו ושגיונותיו- ושמכתבו הפומבי בעניין הזרים כיכב בראש כל המהדורות- מתקשה לתת את תשומת הלב הפעוטה לכמה אלפים מנתיניו. מרכז פרס לשלום, אינו מצליח להשלים (שלום, שלום,) עם הציבור הזרוק בקרטון- וילות מתפרקות ועם הילדים המשוטטים באין בית.
כנראה, שקל להיות הומני ורחמן על זרים. בני המשפחה הקרובה ייאלצו להסתדר לבד. הרי הם באמת אוהבים את המדינה, לא יברחו ממנה, עתידם קשור אליה וגם כל הדורות הבאים שלהם, ימשיכו לבנות אותה. אז הם כבר ב"כיס". ובודאי שהדאגה לזרים מצטיירת יפה יותר בתקשורת השמאל ובעולם העוין. מעניין שרחמיך, כמו חבריך, התעוררו בדיוק ביום השנה לגרוש קטיף. העיתוי מצוין אבל נדמה לי שטעיתם בכתובת. מאלף היה גם לשמוע את ההשוואה, של השדרנית בטלוויזיה, ל...שואה. מה שאסור היה למגורשי קטיף, ביניהם ניצולי שואה ממש, מותר למגזר שאתה נמנה עליו. ולמותר להוסיף באשר לאיכות ההשוואה המוזרה לכשעצמה.
למעשה, מר חשין, יש לי הצעה לך ולכל המדברים כל כך יפה ונאצל בתקשורת. אמצו נא, כל אחד, משפחה מהעובדים הזרים שאתם רוצים אותם פה, ולכל הפחות ילד אחד. אין ספק שרשויות האימוץ- נדמה לי שבאחריות השר הרצוג- לא יעמדו בדרכך. וכך תפרוץ ההומניות שלך ותבלוט בראש חוצות. מרכז פרס שלום, יהפוך לאכסניה מכובדת לעובדים הזרים והם לא ייאלצו לגור במאורות מביישות. גם מתנדבים ראויים וטובים תמצא להסתייע בהם, בתל אביב, הרצליה פיתוח וארסוף. בבתים שם יימצאו בקלות חדרים ריקים וראויים למגורים. אבל... הופס, סליחה. שכחתי ששם אסור להם להתגורר בכלל. "תחום המושב" של גדרה- חדרה, אסור עליהם. מאלף לזכור שלא ראינו את בית המשפט פוסל זאת. גם לא את כל יתר המתחסדים-לפי-אופנה.
באר שבע וערד. שם הם יכולים להתגורר. בודאי בגלל האקלים שהם רגילים לחומו. אבל אני מניח שבמכונית הממוזגת והסגורה (מפני הסביבה הזרה) תוכל לבקר ותעמוד במשימה. ואהבת לרעך כמוך, אמרו חז"ל. ופעילותך בנידון תתקבל בברכה. גם אם חז"ל סברו שעניי עירך קודמים, והם התכוונו יותר ליהודי ניצן מאשר לערביי סודן.
ומי יודע, אולי תהיה זו סוף סוף הפעם הראשונה, שהיוצא מפיך, יחייב גם אותך. ובבניין הבית ננוחם.
בברכה, מאיר גרוס