שופט בית המשפט המחוזי בירושלים משה רביד הכריע שלא לשחרר את האם החשודה בהרעבת בנה מתנאיה המגבילים. השופט קבע בהכרעתו
בהחלטתו זו דוחה השופט את ערעור באי כוחה של האם על החלטה קודמת שניתנה בבית משפט השלום בירושלים. בהחלטה זו נדחתה בקשתה לבחון את מצבה של האם מחדש ולבחון אפשרות לבטל את המגבלות שהוטלו עליה.
כזכור בית המשפט הכריע אז שעד למתן החלטה יש להקפיא את המצב הקיים כך שימשיכו לחול אותם תנאי השחרור שנקבעו בהחלטת בית משפט השלום.
בהכרעתו מגולל השופט רביד את פרטי האישומים וההוכחות נגד האם כפי שהוצגו על ידי השירותים ברפואיים והסוציאליים השונים, ובתום הדברים כתב כי הנתונים "לא הותירו בליבי ספק בשאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת למשיבה. הרופאים כמו גם אחיות בתי החולים תיארו מעשים שהדעת אינה סובלת - אֵם המונעת מבנה הקט במכוון ובשיטתיות אוכל, גורמת להרעבתו עד כדי תת-תזונה וסכנה ממשית לחייו, מחבלת בטיפולים הרפואיים שניתנו לו, מטעה את הצוות הרפואי ביחס למצבו של בנה, גורמת לכך שיעבור אינספור בדיקות וטיפולים רפואיים מכאיבים, מסוכנים ומיותרים, ואם לא די באמור פוגעת בגופו וגורמת לו חבלות ונגעים מדממים בעור. בקור רוח ובמיומנות, מבלי שהימצאות הצוות הרפואי סביבה הרתיעה אותה, ביצעה המשיבה, לכאורה, מעשיי התעללות פיסית ונפשית קשים בילדהּ הרך בשנים. אלמלא תושיית הצוות הרפואי, אשר ביכר לבסוף מקצועיותו ומיומנותו על-פני התערבותה הפלילית, לכאורה, של המשיבה בטיפול שניתן לח', ספק אם ח' היה שורד התעללות קשה זו".
השופט הוסיף וכתב כי "די להביט בתמונות בהן מצולם ח' כדי להיווכח בגודל הזוועה והאימה בהן היה נתון כשהמשיבה, האמונה על שלומו ובריאותו, מבצעת בו, לכאורה, מעשים חמורים עד כדי סכנה ממשית לחייו. כשלגופו עור ועצמות בלבד, שקעים בלחייו ומשקלו בגיל שלוש וחצי כשבעה ק"ג בלבד, כמו גם פצעים ונגעים אדומים ומדממים בחלקי גופו השונים, תועד ח' במצלמת בית החולים בסמוך לאחר מתן צו להרחקת המשיבה ממנו. בחלוף כשבועיים בלבד נראה ח' בתמונות בהן צולם בבית החולים - בן אנוש, כשלגופו קילוגרמים נוספים, הצבע חזר ללחייו ולגופו והנגעים על גופו בשלבי החלמה מתקדמים".
עוד כתב כי גם "ח' בקולו הוא אמר לצוות הרפואי כי המשיבה, אימו, היא שניתקה מגופו את צינור ההזנה וגרמה לפצעים שעל גופו, והוא גם התנגד למגע גופה של המשיבה".
לדברי השופט עולה מעיון בסיכומי מחלתו של הילד שניתנו בעת שחרורו מאשפוז בבית החולים הדסה עין כרם ושחרורו מאשפוז במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, הוא לא סבל ממחלה כלשהי ומיד עם הרחקת המשיבה ממנו החל לעכל מזון ובמהרה ניזון באופן רגיל דרך הפה. כמו כן לא סבל מחום ומכאבים והפצעים בגופו החלו להחלים, כמצוטט: "חלה תפנית דרמטית במצבו של הילד".
בסיכום הדברים כותב השופט רביד כי "לאור האמור לעיל, נחה דעתי כי במכלול הראיות שהוגשו לתיק בית המשפט לעיוני, וודאי בהצטרפן לכדי מארג ראייתי שלם, יש כדי להוות תשתית ראייתית לכאורית, המבססת סיכוי סביר להרשעת המשיבה בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום".
לדברים אלה הוסיף השופט והפנה "לפסקה 9 להחלטת כב' השופטת ע' ארבל, לפיה בנסיבות בהן טרם נעשתה בדיקה של גורמי המקצוע, קיים חשש למסוכנות רחבה יותר שאינה מצומצמת רק לח'. בהעדר שיתוף פעולה של המשיבה בקיום החלטות בית המשפט, עלול הדבר לחזק המסקנה האפשרית, כי המשיבה מסוכנת גם לשאר ילדיה".