חבר השופטים הכריע לפני ימים ספורים על זהות הזוכים מתוך 146 מועמדים. כל הזוכים בגילאי 27 עד 35. סך הכל יחולקו 100,000 ₪. צוות השופטים הורכב מתמנע זליגמן, בועז טל, פיליפ רנצר ועידית עמיחי ששמשה כמשקיפה מטעם משרד התרבות והספורט.
תערוכה משותפת לכלל הזוכים בתחרות השנה תוצג בחודשים הקרובים במוזיאון לאמנות עכשווית בהרצליה. שרת התרבות והספורט, ח"כ לימור לבנת אמרה "יצירותיהם של האמנים הזוכים מעידות על דור צעיר ונועז של אמנים שגדל במדינה. הפרסים האלה הם הדרך שלנו לתמוך באמנים הבודדים הפועלים בשם עצמם ולא מאוגדים בשום גוף. זהו דור העתיד של האומנות הישראלית".
עלמה שניאור
עבודותיה של עלמה שניאור, אם בווידאו או בצילום, מאופיינות על ידי שנינות, מבט מרענן, חדות ראיה ואסתטיקה מדויקת. בעבודות הווידאו שלה היא בוחנת את מקומה של האישה בביתה בצורה חדשה והומוריסטית עם קריצה קלה למסורת האמנותית הקולנוע היפנית. ביחד עם סדרת צילומיה Sunset 21 המראה התייחסות למסורת הרומנטית בצילום ובציור, יצירותיה המגוונות מצביעות על שניאור כאמנית חיונית, רחבת ראיה ואינטליגנטית.
ראובן ישראל
דרך פסליו של ראובן ישראל אנו מגלים אמן, פסל, שלא חדל מלחקור את הנושא הבלתי נגמר של צורה ביחס לחומר. פסליו הם חגיגה של צורות כמו-שימושיות שעם מבט שני מתגלים כאובייקטים נקיים מכול שימוש, מעבר למעמד האמנותי שלהם. המראה המושלם של החפצים, עם הגימור הגבוה והמבריק מזכיר את הפיסול המינימליסטי, אך הצורות פותחות דלת לעולם חזיוני של אובייקטים. אלה מלווים בסדרות שלמות של רישומים והכנות המוכיחות את המחשבה העמוקה שישראל משקיע בכול חפץ. יחס פרטני זה אל כל פסל ופסל מייחד ומבדל אותו מהסדרות השלמות של צורות מינימליסטיות שיצרו כגון ג'ון מקראקן.
קרן גלר
סרטי הווידאו ומיצבי הווידאו של קרן גלר מראים שילוב מנצח של חדות עין, סקרנות להתנהגות בני אדם והומור. היא מרבה להשתמש בסביבה המשפחתית – הוריה, קרובי משפחה וחברים. בית ההורים אף משמש כמיקרוקוסמוס של שמתאפיין באינדיבידואליזם ושמחת חיים. דרך מבטה האישי, גלר משתפת את הקהל בעולמה: מקום של צחוק ומשחקים, טיפוסים שונים וחפצים רבים. היא משאירה אותנו עם טעם לעוד, עם סקרנות לגבי הנושא הבא שהיא תחקור ותציג לנו מזוויתה המיוחדת והחיננית.
רמי מימון
רמי מימון מתמחה ברב-גוניות של עשייה אמנותית. כל תערוכה ותערוכה נחשף פן חדש של יצירתו לקהל המבקרים. צילום הסטילס שלו מתפרס על מספר רב של נושאים – דיוקנאות, טבע דומם, סביבה אורבאנית. גם צורת התצוגה יכולה לנוע מהדפסים קטנים ואינטימיים להגדלות מעבר לגודל אדם המוצגות בקופסאות אור, המוכרות מעולם הפרסום המבריק. בשילוב עם המיצבים המדויקים והצבעוניות הלקוחה מעולם עיצוב הבית המודרני, נוצרת שפה אמנותית אישית ומיוחדת שמצליחה לחדור מעבר למבט ראשון ולשטחיות של המראה המושלם.
טל פרנק
טל פרנק מנסה לתפוס את הרגע הצילומי בפיסול. שבריר הרגע עובר אצלה תהליך של הקפאה ושינוי מצב וחומר: ברווז א ברבור על אגם שקט הופך אצלה לחיה מקיפול נייר שצפה בנהר של זפת קפוא; כלבלב וברווז עוברים טרנספורמציה לצעצועי וינל ( vinyl) חצי נפוחים. החפצים הפיסוליים משחקים על הקו הדק שבין ההומוריסטי למצמרר, אבל הביצוע תמיד מראה יכולת טכנית אמנותית גבוהה ושליטה מלאה בנושא ובחומר כאחד.
אלי פטל
אלי פטל הולך ומקבע את עצמו כאחד המקרים המרתקים באמנות הישראלית. כמו את האמנות הישראלית גם אותו קשה להגדיר ואף קשה לאפיין. ועדיין, אניגמטי ככל שהינו, נראה כי עבודותיו מתעקשות להציע בחינה עקבית של פרדיגמה ישראלית-מקומית-אזורית. ההצעה של פטל כופה על המתבונן לחשוב לא רק מה העבודות שלו אומרות עליו כי אם מה הן אומרות על הצופה הישראלי ועל המרחב הפוליטי המזרחי-מערבי בו הוא חי. קשת החומרים, הדימויים, הצבעים, האמצעים האמנותיים והפרקטיקות שלו לא חדלה להתרחב ולכלול בדיקה נועזת של מהויות, חיבורים, היררכיות, מתחים וויכוחים. עבודותיו משקפות מיפגשים רעננים בין הכחול ללבן, בין הריאליסטי לאשלייתי, בין המופשט לפיגורטיבי, בין החומרי לרוחני, בין ה"מלוכלך" לנקי, בין המטופל לגולמי, בין המוקפד לרשלני, בין הביוגראפי לאוניברסלי, בין המהוקצע למחוספס, בין הפולקוריסטי לעקרוני, בין האנין לבוטה, בין המעודן לחצוף, בין המכוער ליפה, בין העמוק לשטוח, בין המקצועי לחובבני, בין המסורתי לחילוני, בין הז'ורנליסטי לארון הספרים היהודי, בין כיכר השוק לחלל המוזיאוני.
מאיה אטון
מיצביה של מאיה אטון מכניסים את הצופה אל עולם מוקפד ואסתטי, שתנאי מוקדם להכרתו הוא ההבנה שהתפיסה, כל תפיסה, גם תפיסה של חלל, מתרחשת באמצעות הגוף על איבריו הפנימיים והחיצוניים. תפיסה זו יוצרת אצל אטון שרשרת מעודנת של "אירועים" סוריאליסטיים, ניאו-גותיים, שמציעים אנלוגיות מגוונות ושפע של מצבי ביניים הטומנים בחובם פוטנציאל של אימה. המרחבים שהיא יוצרת תמיד מספרים על היחסים בין הגוף האנושי לבין החלל הביתי, בין פנים הבית לפנים הגוף, בין מעטפת הבית ומעטפת הגוף, בין המבנה של הבית ובין השלד של הגוף. לפעמים הלב יוצא לשוטט על קירות הבית וקושר אליו חפצים וכלים, לפעמים שני ספלוני פורצלן, המייצגים את הבית הבורגני התקני, מתפקדים כסטטוסקופ האומד את פעילות הלב והלמות הגוף. שני "המסעות" נקשרים במין לולאה סגורה ( לופ) שמתפקדת כמחזור דם. איברי הגוף, הורידים והעורקים הופכים למוטיב המתחזה לדקורטיבי, לאורנמנט צמחי, אורגני, אסתטי שעשוי להשתרג כטפיל (טפט) על קירות הבית והרצפה ולמצוץ כערפד את לשד "הבית". הטפט הטפילי אמנם מושך ומפתה את העין אך מסווה מצבים של חרדה, מזרה חווייה של התרוקנות וזורע מוות בתוך ומחוץ ל"גוף"\ "בית".
אביטל כנעני
כבר בהתחלה, בתערוכת הבוגרים של תואר ראשון במדרשה, הציבה אביטל כנעני אל מול הצופה הר עשוי חול, ובכך מיקמה את עצמה בהקשרים שאפתניים של מקום, טופוגרפיה, נוכחות, כוח, חומר מונומנטליות ומונוליטיות. עם השנים התברר כי ההר ההוא הציע גם גב, צל, הגנה ומחסה. כבוגרת תכנית ההמשך של בצלאל התגבשו עוד ניסוחים ונגיעות בחומר - כמו אשד רצועות פורמייקה קליפתית הפורץ מתוך הקיר וחושף לסירוגין את מירקמיו המתגוונים כמו ענפיו של עץ דקל - שמתוך עניינם הפורמליסטי נולדת פואטיקה של מתחים פיזיקליים בין מסה ומשקל, בין הצטברות והתפשטות, בין השתרגות והיאחזות, בין התקשתות והתקערות, בין נפילה והישמטות, בין התפרצות והתכנסות. הפיסול וההתנסות החומרית המרשימה של כנעני יצרו אצלה זיקה טבעית אל רישום שרירי וחזק, העוסק אף הוא בסביבה, מקום, נוף. אשד נשלי הפורמייקה, הפסל "תמר", "דמאר" או מגזרי הנייר מצטיירים אף הם כרישום בחלל.
הלל רומן
מעמדה אירונית או ניהיליסטית, לפני הכל יש לומר כי הלל רומן משוקע במלאכת עשיית הציור, עשייה קפדנית, רומנטית, שטוחה, בוהקת ונטולת עקבות של משיכות מכחול. הלל רומן אוהב לצייר למרות הכל, בעיקר "שכיות חמדה" שנס ליחן ופג קסמן, דימויים שמרוב שנשחקו הם נעשו שקופים ומעוררי אדישות ומרוב שהם שקופים ונטמעים בהמוניות של סוגם נוסף להם מימד חדש: הם התקרבו למושג של עצמם והרוויחו מעמד רענן כאידיאה. נדמה כי הציורים, הרישומים והתחריטים של הלל רומן, תמיד "יפים" ו"רוויים", תמיד עוסקים בטבע דומם ונוף, תמיד במידות די קטנות וסלוניות, יותר משנועדו להאציל רגע (מחודש) של הולדת היפה מתוך הבנאלי, המשוכפל ובעיקר הנעדר כל הילה, הם מבקשים לעמת את הצופה הפוסטמודרני עם השאלה מהו ציור עכשווי ומדוע הוא מתעקש להצטייר בעידן כהה חושים שמחק את ייחודיותו וויתר על כל תפקידיו ההיסטוריים.
שי עיד אלוני
שי עיד אלוני מזוהה בעיקר עם פיסול ומיצג. כמי שהגיע אל האמנות (תואר שני, אוניברסיטת חיפה) דרך לימודי עיצוב פנים ואדריכלות (תואר ראשון, המכללה למינהל) רק טבעי לפגוש בעבודותיו חיבורים בין מבנה וגוף, בין אובייקטים וסובייקטים. המבנים האירעיים שלו נראים לא פעם כמיכלים (כרכרה). המיכלים נראים כמו מעטפת של גוף. עיד אלוני מתעניין בתכונות הפלסטיות של הגוף ביכולתו להתרחב, להתנפח, להימרח, לנזול, להפוך לשטוח. העיסוק בתכונות של מבנה וגוף, ההכלאה ביניהם ופוטנציאל ההתנהלות שלהם בחלל מוליד אצלו מצבים גרוטסקיים. הפן הגרוטסקי , המופרז, השופע, ואף עולה על גדותיו הופך במיצגיו המרהיבים לחגיגה קרנבלית, תיאטרלית ולעיתים קרובות מיתולוגית.