בבית המשפט המחוזי בירושלים הכריע השופט צבי סגל בדינו של אלי אבשלום שרצח את נדב כהן ז"ל במהלך קטטה על רקע חוב כספי של 400 שקלים. השופט השית על אבשלום 12 שנות מאסר בפועל, 2 שנות מאסר על תנאי ופיצוי של 10,000 שקלים למשפחת הנרצח.
ראשיתו של האירוע בקטטה שפרצה בין אבשלום לכהן ז"ל בשל תכשיטים שרכש כהן מאבשלום. במהלך הקטטה היכה אבשלום בכהן במוט או בכלי אחר והביא לפציעתו באורח קשה ביותר. לאחר שפונה מהמקום לטיפול רפואי נפטר כהן לאחר התדרדרות נוספות במצבו.
בהכרעת דינו תיאר השופט סגל את ההתדרדרות הנפשית והבריאותית שאירעה במשפחת ארוסתו של המנוח ומשפחת המנוח עצמו. במקביל הזכיר את טענות ההגה שתיארו את אישיותו הטובה של אבשלום כפי שהוכרה על ידי חבריו וכן את ההלם בו נתקף כשנודע לו על מות כהן. תצהירים מילדיו על אישיותו התרומית גם הם הועלו בפני השופט.
כמו כן נטען שהוא "התחרט על מעשיו והביע צער עמוק בגינם. עוד הדגיש, כי למנוח חלק בלתי מבוטל בהשתלשלות העניינים, שהרי הוא שרצה להגיע לזירה, הוא שגם פגע באמון שרחש כלפיו הנאשם בשעה שלא פרע את חובו. לא-זו-אף-זו, המנוח השתייך לקבוצת שוליים והסתבך לא אחת בפלילים", כלשון הסנגוריה המובאת בהכרעת הדין.
עוד נטען על ידי הסנגוריה שגם למנוח אחריות לאירועים כיוון שלא עזב את זירת האירועים "ותרם משל עצמו למעגל האלימות".
למרות כל אלה ונסיבות נוספות שהובאו על ידי הסנגוריה כמקלות כותב השופט בהכרעתו כי "הנאשם קיפד פתיל חייו של אדם צעיר – עולם ומלואו. עולם זה לא הכרנו, וראיות המאשימה לעונש קירבונו אך במעט לעולם התוכן הכרוך במושג המופשט "המנוח", למשמעות הבלתי נתפסת של אובדן פתאומי של חיי אדם, מנקודת מבטם של הקרובים לו ביותר. שחזורים בדיעבד של הקונסטלציה המדויקת שגרמה למותו של המנוח אינם עוד רלבנטיים ואין בהם אלא כדי להכות על חטא, כיצד זה אירע שדרגת האלימות בה נקט הנאשם הסלימה עד כדי שימוש כה ברוטאלי במוטות ברזל, עד כדי אובדן שיקול דעתו, בעודו מכלה זעמו בזה קורבנו. חובו של המנוח כלפי הנאשם, בסך 400 ₪, אמנם זניח לכאורה. דא עקא, שאותו החוב גירה עקב אכילס האצור במעמקי אישיותו של הנאשם – כבודו העצמי – אותו ראה נרמס בזלזול על-ידי המנוח, בעטיו הכריז עליו מלחמת חורמה. הנאשם ראה עצמו נבגד ומנוצל על-ידי המנוח, ומשכך, ביקש להשיב הסדר הנכון על כנו, ובכך, כך לכאורה, לעשות צדק. הנאשם לא מצא את כוחות הנפש להבליג על מה שנתפס בעיניו כעלבון צורב, להתעלות אל מעל יצריו האפלים והמסוכנים, להאמין כי מלאכת תיקונו של המנוח, ככל שנדרשה, חורגת ממסגרת סמכותו, כל שכן אם אלימות היא לו אמצעי עזר מעין שיפוטי, מעין חינוכי".
השופט העניק חוות דעת כוללת על תופעת האלימות בחברה הישראלית והוסיף: "האלימות הפושה בחברה אינה יודעת גבול או שובע. מעשים אלו הפכו, למגינת הלב, לשגרת חיינו, ואין לבית המשפט אלא לעמוד כחומה בצורה כנגד הללו המאיימים להפר סדר חברתי בסיסי. האינטרס הציבורי זוכה כאן לבכורה, שהרי בביטחון אישי של כל אחת ואחד עסקינן. הקלות הבלתי נסבלת בה נוטל לעצמו אדם רשות לנקוט באלימות מכל זן ומין אינה אפשרית בחברה מתוקנת, ומשכך, חובתם של כל אזרח, קל וחומר – של רשויות אכיפת החוק, שלא לפתח אדישות או סבלנות כלפי התופעה המצערת, לצאת נגדה בכל הזדמנות, מתוך כוונה למגרה. הפרשה דנן מהווה תמרור אזהרה חד-משמעי בעבור כולנו, למען נזכור כוחה להשחית של התגרות מילולית, שאך בחלוף מספר רגעים גועשת – בוערת – מסלימה – שופכת דמים. אכן, החיים והמוות ביד הלשון".