אזרחי ישראל בכל שנה, במישרין ובעקיפין משלמים סכומי עתק, עבור ענפי הספורט המקצוענים, בעיקר כדור רגל וכדור סל. מעולם לא בוזבזו סכומים כה גדולים על הישגים כה דלים. הנבחרות הלאומיות של ישראל בענפים הספורט התחרותי מנחילות לנו עגמת נפש רבה. הפסדה של נבחרת הכדורגל לנבחרת לטביה החלשה, הישגים דלים באליפות אירופה באתלטיקה, כישלונות הנבחרת הלאומית בכדור סל והרשימה עוד ארוכה. עשרות עסקנים, מאמנים וספורטאים מרוויחים בכל חודש משכורות נאות מבלי לתת תמורה. ההצלחות היחידות שאנו זוכים בהן הנן דווקא בתחומי הספורט שבהם המדינה משקיעה משאבים דלים כגון: ג'ודו, טניס ושיט.
הטענה, שימיה כאורך ימי המדינה, כי העיקר הוא בעצם ההשתתפות מעוררת גיחוך. כאילו דגל ישראלי באולם ספורט איטלקי מוסיפים לנו הכרה בינלאומית. אין כמעט אדם בעולם שלא שמע על מדינת ישראל, אין צורך בתדמית הלוזרים הנדבקת לנו בהקשר הספורטיבי.
מגרשי הספורט במדינת ישראל הפכו לחממה של אלימות, גסות רוח ולביטויים של גזענות. דשא ירוק או פרקט מבריק לא יכולים להסתיר את העכירות המתרוממת בכל פעם שקבוצת אוהדים פרימיטיבית מתחילה בשאגות המזכירות בעלי חיים בג'ונגלים נידחים. הרחוב במלוא כיעורו מתגלה במקדש היווני של פיתוח הגוף.
האור היחיד המאיר מידי פעם את מגרשי הספורט הוא בזכות עובדים זרים שבאים לסיים את הקריירה הספורטיבית שלהם בישראל, או צעירים ישראלים מעטים מאד המתגלים כזיקוקי דינור ונושאים את עיניהם לשחק במדינות הים, כמו שחר פאר, דודי סלע, יוסי בניון וליאור אליהו. שם הם כנראה מתאמצים יותר, שהרי אין בחו"ל ארוחות חינם.
העם היהודי מעולם לא הצטיין בספורט. היהודים הצטיינו בראש ולא ברגליים או בידיים. היהודים לא רצו לשום מקום, הם ישבו ולמדו. לכל אורך קיומנו כעם אין אמא יהודיה אחת שחלמה שבנה יהיה שחקן טניס או כדורגלן, אמהות יהודיות התפללו שבניהם (ובדורות האחרונים גם בנותיהן) יהיו תלמידי חכמים, ממציאים יצירתיים או בעלי מקצוע טובים. שלושים וחמישה אחוז ממקבלי פרס נובל בכל התחומים היו יהודים. אין אפילו אחוז אחד של יהודים בליגת הכדורגל הספרדית הטובה בעולם, או בN.B.A- ליגת הכדורסל הטובה מכולן. אינני כולל כמובן את מנהלי הליגות החכמים שהם בדרך כלל יזמים יהודים.
בעשורים האחרונים רמת הציפיות של האמהות בישראל הולכת ומשתנה. במסגרת המרוץ הישראלי אחרי רווחים מהירים וקלים הורים דוחפים את ילדיהם לעיסוק בספורט מקצועני מתוך תקווה שיסעו במכוניות מפוארות וירוויחו סכומים יפים בטורנירים. מכל מקום אינני מבין מדוע אזרחי ישראל צריכים לממן את השקעת ההורים במניות הגדלות אצלם בבית. הספורטאים המוכשרים המונעים מרצון להפיק ממון ידאגו לעצמם לספונסרים שיתמכו בהם תמורת פרסום. כך מקובל במדינות נאורות בעולם החופשי.
אזרחי מישראל לא תמיד מקבלים את מלוא התמורה עבור השקעתם. אנו עדים לירידה משמעותית בהישגים הלימודיים של תלמידי מישראל. אין ספק שגם בתחום החינוך והתרבות נדרשית רביזיה וחשיבה מחודשת באפיקי ההשקעה. עם זאת כדאי להתחיל בטיפול בספורט ומשם ניתן יהיה לעבור למחוזות אחרים בהם רפורמה היא חיונית ודחופה.
מתוך שכנוע פנימי עמוק כי חבל על כל אגורה שמדינת ישראל משקיעה בספורט מקצועני אני מציע להפנות את כספי המדינה לשיפור הכושר הגופני של אזרחי ישראל כגורם המרכזי היכול למנוע מחלות ושאר מרעין בישין. לעודד אזרחים בכל הגילים לעסוק בפעילות גופנית כגון:התעמלות, ספורט עממי הליכה וריצה. ליזום הקמת מכוני כושר בבתי ספר ובמוסדות להשכלה גבוהה. להכיר כהוצאה מוכרת הוצאות שמשפחות מוציאות על עיסוק בשמירה על כושרם הגופני ובריאות מונעת. החיסכון למדינה מההפחתה בתקציב הבריאות תהיה אדירה שלא לדבר על הבריאות הנפשית מירידת המתח אצל מכרסמי הגרעינים במגרשים.
הכותב - מרצה לתרבות ומשפט במכללת שערי משפט