השופט שפירא קבע כי המדינה וצה"ל התרשלו בכך שלא התייעצו עימם ולא נתנו למשפחה זכות עיון וטיעון בדוח הסופי בטרם הכריז על בנם הרב הצבאי הראשי כחלל צה"ל, במקום "נעדר" עד אז.
עם זאת, דחה השופט שפירא את תביעתם העיקרית של בני המשפחה לפיה המדינה התרשלה בכך שהכריזה על יהודה כץ כחלל, ללא תשתית עובדתית מספקת, "לא השתכנעתי כלל וכלל כי המדינה התייחסה לעניין בצורה מזלזלת ורשלנית. היכן ששגתה אני משוכנע כי עשתה זאת בתום לב", ציין.
השופט שפירא הדגיש "לא נותר ספק כי אין אחד מהעוסקים בעניינו של כץ, מטעם צה"ל, החל בצוות החקירה, וכלה ברב הצבאי הראשי, שניסה לגרום צער נוסף למשפחתו של יהודה",
עוד קבע השופט, "בנסיבות אלה, התנהלות המשיבים – מדינת ישראל, הרב הצבאי הראשי, תת אלוף ישראל וייס וראש אכ"א אלוף גיל רגב - שמנעה מהמשפחה את זכות העיון והטיעון דווקא בתקופה שלפני ההכרזה על יהודה כחלל צה"ל- אינה סבירה", קבע.
יהודה כץ בחר להתגייס לצבא במסגרת ה"הסדר", המשלבת לימודי קודש ושירות צבאי. יהודה חילק את זמנו בין לימודי קודש בישיבת "כרם ביבנה" לבין שירות קרבי בחיל השריון.
כשפרצה מלחמת לבנון, הצטרף יהודה לחבריו שם. הוא נשלח לקרב בסולטן יעקוב עשרה ימים בלבד לפני מועד שחרורו מהצבא. בקרב סולטן יעקוב, ב-11 ביוני 1982, מספר שעות לפני הפסקת האש, נהרגו 10 חיילים ישראלים ורבים נפצעו. שלושה חיילים - יהודה כץ, צבי פלדמן וזכריה באומל עדיין נעדרים.
במשך השנים תרה משפחת כץ אחרי כל בדל של מידע ביחס ליהודה, מבלי לאבד את האמונה שהוא ישוב אליהם. מאז ועד היום נישאת תפילה יומית למענו ע"י דורות של תלמידים בישיבת "כרם ביבנה". ארוניתו של יהודה בישיבה עדיין נושאת את שמו ואיש לא נגע בה מאז היעדרותו.