שופט ביהמ"ש המחוזי בחיפה, רון שפירא, ביטל היום (שלישי) את החלטת משרד הפנים שלא לאפשר את כניסתו של תושב הרשות הפלסטינית לתחומי ישראל למרות המלצות ביטחוניות. בית המשפט החזיר בקשתו זו וכן בקשת אשתו ובקשתו לאיחוד משפחות, לדיון אצל משרד הפנים.
השופט קבע כי ההחלטה נערכה בלא שימוע ובלא דיון הכולל היבטים נוספים מלבד אלו הבטחוניים, וכי על משרד הפנים לזמנו לשימוע, לבחון את כל ההיבטים הקשורים בבקשתו ולתת החלטתו לפי מיטב שיקול דעתו. עד להשלמת ההליך יוחזר לעותר ההיתר שניתן לו בעבר להיכנס לישראל. כן הובהר כי מובן שאין בכך כדי למנוע מגורמי הבטחון לנקוט בכל פעולה נדרשת לסיכול סיכון בטחוני, ככל שיעלה צורך בכך בעתיד.
העותרת היא אזרחית ישראלית המתגוררת בכפר ג'ת והעותר תושב הרשות הפלסטינאית מהכפר עתיל שבנפת טול כרם. בשנת 1996 הם נישאו ומאז נולדו להם ארבעה ילדים המתגוררים עם אימם בג'ת. העותרים ביקשו ליתן צו שיורה להעניק לעותר אזרחות ישראלית וכן כסעד חילופי, להורות למשרד הפנים לחדש לעותר את היתר הכניסה לישראל ללא הגבלות על תנועתו ועבודתו בה. (בדיון זנח העותר טענותיו בעניין מתן אזרחות ישראלית והתמקד בסעד החלופי - מתן היתר כניסה לישראל).
מאז נישואיהם מנסים העותרים להסדיר את כניסתו של העותר לישראל ומעמדו. לאחר מספר שנים בהן לא נענו פניותיהם והעותר אף נדרש לצאת את הארץ עתרו העותרים לבג"צ. אז הוסכם כי משרד הפנים יבחן את פנייתם ולעת ההיא, ועד לשנה וחצי ממועד שהודע לבג"צ, לא ינקטו הליכים לגירושו מהארץ . ביום 7/11/04 אושרה בקשתם לאיחוד משפחות. מאז ניתנו לעותר היתרי כניסה לישראל כאשר כל היתר ניתן לתקופה קצובה של חודשיים עד שישה חודשים. לקראת פקיעת ההיתר האחרון פנו העותרים בבקשה לחידושו ונדחו מטעמים בטחוניים והן מאחר ונמצא כי מרכז חייו של העותר הוא בכפר עתיל.
העותרים פנו בהשגה למשרד הפנים וצרפו ראיות לפיהן מרכז חיי העותר הוא בכפר ג'ת. במקביל פנו למפקד הצבאי כדי לברר את הטעמים הבטחוניים לאי חידוש אשרת השהיה בישראל. המפקד הצבאי השיבם כי מבדיקה במערכת הממוחשבת אין מניעה בטחונית או משטרתית לכניסת העותר לישראל והציע לפנות שוב למשרד הפנים. העותרים פנו בשנית למשיב בצרוף המכתב האמור. לאחר שלא נענו פניותיהם פנו לביהמ"ש בעתירה הנוכחית. עם זאת, ועל אף החלטת משרד הפנים המשיך המפקד הצבאי להעניק לעותר היתר, כשהיתר אחרון ניתן ביום 25/8/09 ותוקפו היה לשלושה חודשים וכלל אישור לעסוק בסחר. למעשה המשיך העותר להיכנס לשטחי ישראל בניגוד להחלטת משרד הפנים ורק במסגרת הדיון המקדמי בעתירה התברר כי הנפקת ההיתר ע"י המפקד הצבאי מנוגדת להחלטת משרד הפנים ומאז נאסרה כניסתו לישראל.
השופט ציין כי עיין בחומר הגולמי ובסיכומי חומר המודיעין שהוצגו לעיונו ע"י אנשי שירות הבטחון הכללי וכי המידע אכן מצביע על אותה מניעה בטחונית ויש בחומר שהוצג לעיונו תשתית מוצקה לביסוס טענות השב"כ בדבר אותה מניעה בטחונית.
בהתאם קבע כי המלצת השב"כ ניתנה לגורמי משרד הפנים מטעמיים ענייניים ועל בסיס ראיות מנהליות ממשיות וכי לא מצא כי בהתנהלות השב"כ בהקשר לגיבוש מסקנתו והמלצתו נפל כל פגם. ואולם הבהיר כי המלצת השב"כ ויתר גורמי הבטחון אינה בגדר של גורם מכריע שאין בלתו. אין לשב"כ "זכות וטו" לעניין אישור של בקשות לאיחוד משפחות. אמנם לחוות דעתו של השב"כ מעמד מרכזי בשיקולי המשיב, ובדין ניתן לעמדת השב"כ מעמד זה, ואולם על המשיב לשקול מכלול של שיקולים נוספים בבואו להחליט בבקשה לאיחוד משפחות. כך למשל עליו לשקול את מידת הסיכון הבטחוני אל מול הפגיעה בזכות לקיום תא משפחתי ומתן אפשרות להורה לחיות עם ילדיו. במקביל, גם זכות וחובת ההורה להעניק לילד טיפול וזכות הילד לקבל את תמיכת הוריו. קשר זה שבין ילד להורה הוא קשר בעל מעמד משפטי מוגן אשר אין לפגוע בו אלא במקרים חריגים.
מכאן שבטרם קבלת החלטה היה מקום לקיים דיון במסגרתו יובאו בחשבון לא רק המלצת השב"כ אלא גם נתונים אחרים כגון מצב משפחתו של העותר, באופן שיאפשר לשקול את מידת האיום הבטחוני הנשקף ממנו ומכניסתו לישראל אל מול אינטרסים נוספים המוגנים בחוק, כגון שמירת שלמות התא המשפחתי. העובדה שהמפקד הצבאי לא ידע כלל על המלצת שירות הביטחון הכללי, וקבע כי לא נשקפת סכנה בטחונית או משטרתית מהעותר, והמשיך להעניק לו אשרות כניסה לישראל, מצביעה על כך שככל הנראה לא נערך מעולם דיון בהשתתפות כל הגורמים המעורבים, לא הוצגה תמונת מצב כוללת בעניינו ולא נשקלו כל השיקולים שהיה על המשיב לשקול בטרם תתקבל החלטה בעניינו של העותר. די בכך כדי שההחלטה שהתקבלה תבוטל וענינו יוחזר לבחינה ולדיון אצל המשיב, כדי שיבחן את כל הנתונים ויתן החלטתו.
על זאת הוסיף השופט את הפגם שנפל בהליך קבלת ההחלטה בענינו של העותר, עת לא נערך לו ולעותרת הליך של שימוע והבהיר כי מתן זכות הטיעון - חובת השימוע - הוא יסוד מוסד במשפט המינהלי בישראל וכי סירובו של משרד הפנים לבקשה לאיחוד משפחות הוא החלטה שיש בה פגיעה - ישירה וממשית - במשפחה.
במקרה זה מעצם העובדה שהמפקד הצבאי לא היה שותף להחלטות ולא ידע על כל סיכון בטחוני הנשקף מהעותר, ומעצם העובדה שהעותר המשיך להיכנס לישראל על פי האישורים שהנפיק לו המפקד הצבאי, ניתן ללמוד כי לא הייתה כל דחיפות בטחונית לקבל החלטה בטרם שימוע.
בנסיבות העניין, ובהעדר שימוע, לא נשמע העותר בעניין הטענות כנגדו, לא נשמעה העותרת שהיא אזרחית ישראלית בכל הנוגע למצבה, מצב המשפחתה והטענות כי מרכז חיי בעלה אינו במסגרת המשפחתית, וממילא לא נשקלו השיקולים שהיה על משרד הפנים לשקול לאחר שמיעת העותרים. פגם זה הוא פגם בסיסי היורד לשורשו של עניין והמשמיט את הקרקע תחת ההחלטה שהתקבלה בעניינו של העותר.
השופט הדגיש כי במקרה זה ניתנה בעבר לעותר זכות הכניסה לישראל והוחל בהליך של איחוד משפחות. במצב דברים זה, כאשר משמעות החלטת המשיב הינה שלילה של זכות שכבר ניתנה בעבר והפסקת הליך איחוד המשפחות, החשיבות של עריכת השימוע כפולה. כפועל יוצא מכך גם עוצמת הפגם באי קיומו של שימוע, פגם היורד לשורשו של עניין והמחיב את בביטולה של ההחלטה שהתקבלה.
בשולי פסק הדין העיר השופט שפירא כי במקרה זה התנהלות כל הגורמים המעורבים בהליך אישור כניסתו של העותר לישראל הייתה רווית תקלות שראוי כי יבדקו כדי שיופקו לקחים לעתיד. בנסיבות חוייב משרד הפנים בהוצאות העותר ושכר טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.