החיים הקשים
מסכנים החבר'ה ב'הארץ'. כמה קשים החיים של אנשי העיתון הזה. בעוד כל שאר העיתונים מוצאים בנאומו התקיף של נתניהו באו"ם ניצוצות של גאווה לאומית ותקיפות ראויה מול עולם עויין וצבוע, לאנשי העיתון לאנשים חושבים אירוע כזה ממש עושה חררה.
בעוד נחום ברנע מכתיר את נאום נתניהו בכותרת 'במיטבו' ועיתונו 'ידיעות אחרונות' מורח בכחול לבן את דברי נתניהו כלפי העולם "איך אתם לא מתביישים?", ובעוד בן כספית מגדיר בכותרת דבריו את הנאום כ"ההצגה הטובה בעיר" ועיתונו 'מעריב' מורח כותרת ענק "אני מאשים" כשההשלכה האסוציאטיבית ברורה למאמרו של אמיל זולה, בעוד כל זה קורה בעיתונים האחרים, ב'הארץ' עיטרו את הדיווח בשלושה מאמרי פרשנות ברוחו הקודרת של העיתון – אלוף בן "בעיה בהסברה", תום שגב "מיותר ומביך" וגדעון לוי (איך אפשר בלעדיו) "מוזיל השואה".
מסכנים החברים ב'הארץ'. אפילו רגע אחד של נחת הם לא יכולים להרשות לעצמם.
המידע החשאי של כספית
לא הצלחתי להבין למה צריך קורא העיתונים הממוצע לפתח עיני נץ כדי לקרוא בכתבתו של בן כספית את פרט המידע שכל ישראלי חייב לדעת: רעייתו של עורך הדין אורי מסר, ידידו ושותפו בעבר של אהוד אולמרט, היא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אותו אחד שחקר את אותו אולמרט.
אתם לא חושבים כמוני שמדובר במידע שהיה אמור לעטר כותרות מרכזיות ולפתח כאן דיון רציני בשאלת החשד לניגוד אינטרסים? או שלטעמכם יכול מידע כזה להיבלע תוך כדי טקסט על התנהלות משפטו של אולמרט במילים "בחומר החקירה יש לא מעט מזכרים מהם מתברר שדידי לחמן מסר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה וגם רעייתו של אחד העדים העיקריים נגד אולמרט (עו"ד אורי מסר) ניהלה מגעים שוטפים עם כל הגורמים: החוקרים, הפרקליטים, היועץ המשפטי..."
ואני שב ותוהה אם סביר בעיניכם שהאזרח הממוצע במדינת ישראל לא יודע את הפרט הזה ואת העובדה שהגברת מסר לא הדירה ידיה מטיפול בתיק בו מעורב בעלה אלא נברה בו והייתה בקשר עם החוקרים השונים המעורבים בו. אני חש קצת לא בנוח. איך אתם?
ללא דם על הידיים
התבונן ידידנו עוזי ברוך באתר 'הארץ' וכמעט ונרגע כשהבין שעשרים המחבלות המועמדות לשחרור בעסקת הקלטת אינן עם דם על ידיהן. לרגע חשב עוזי שמדובר בנשים הכלואות בעוון גניבת קורקינטים ממונעים או בזיוף גילן בתעודת הזהות. ליתר ביטחון הציץ ברשימת המחבלות ומפעלותיהן וגילה שאחת מהמשוחררות היא אישה בת 39 אם לתשעה שהתכוונה לבצע פיגוע התאבדות כפול עם קרובת משפחתה בתל-אביב ובנתניה. היא שימשה כאחראית במהלך ארבע השנים האחרונות על משרד העבודה לנשים בעזה מטעם הג'יהאד האיסלאמי. במסגרת תפקידה עמדה בקשר עם פעילים צבאיים מהארגון, ואף שימשה כמתאמת בין נשים שרצו לבצע פיגועי התאבדות לבין פעילים אלה.
אבל ב"הארץ" אין לאף אחת דם על הידיים. כל אחד וההגדרות שלו.
כמה המלצות ל'ידיעות אחרונות'
'ידיעות אחרונות' שלחו תחקירן שהסתנן אל מעוזי הימין הקיצוני והביא משם את רשמיו. קראתי גם אני את הכתבה וייגעתי את מוחי שוב ושוב בשאלה – האם באמת כל כך קל לתעתע באיתמר בן גביר וברוך מרזל?
הרי כל מי שקרא את הנוסחים בהם השתמש התחקירן האמיץ כששוחח עם אנשי הימין יכול היה מיד להבין שמשהו בעייתי בבחור. לא צריך להיות נער גבעות עתיר מהומות כדי להבין את זה. הרי איש לא יפנה לבן גביר וישאל "באיזה מאחז צריכים עזרה מול כוחות הרשע של אהוד ברק?". למי יש כוח לנסח שאלה כל כך מורכבת וגדושת מסרים בלתי סמויים? ומה עם השאלה המוזרה – "אני רואה שאתם דואגים לאחינו שהשמאל כלא אותם על לא עוול בכפם" – ככה מתנסח אדם שחי ונושם גבעות ומאחזים? הרי אם היו מנסחים כל שאלה ומשפט בצורה כזו, עמוסת מסרים ומפולפלת לא היה להם זמן להזיז קראוון אחד מפינה לפינה. אני משער שכשהתחקירן המופלא ביקש כוס קפה מבני שיחו בגבעות הוא שאל 'אפשר לקבל כוס קפה שחור כמו ליבו האפל של בנימין נתניהו כדי שאוכל להיות עירני יותר בבניית מאחזים שיקדשו שם שמים בעולם ויוציאו לברק חוסיין אובמה את העצבים?'...
מערכת 'ידיעות', במטותא, כבדו את הקוראים והעבירו את תחקירניכם קורס מאחזים מזורז לפני משימות כאלה.
מאוחר יותר התברר לי משיחה עם בן גביר שגם את כתבת העיתון שהתחזתה לרעיית התחקירן האמיץ לא לימדתם לקשור מטפחת. חבל. קורס קשירת מטפחות מקבלים בחינם בכל מאחז. (כפי שפרסמנו כאן, בן גביר ומרזל טוענים שהיו משוכנעים שהבחור איש שב"כ ותמרנו אותו בהתאם)
בקיצור, אנשי 'ידיעות', קצת יותר השקעה לא הייתה מזיקה.
אגב, קצת מוזר שדיווח על פוגרום של פלשתינים על מבנה בו היה יהודי, השלכת אבנים ושריפתו של המבנה, לינץ' שממנו ניצל יהודי רק בעור שיניו, זכה לאיזכור בכתבה תוך כדי תנועה. אני מרשה לעצמי לשער שאם היה מדובר במתקפה הפוכה גם בלי לשרוף מבנה ובלי לאיים על חייו של ערבי זו הייתה כותרת הכתבה, ('כך הייתי שותף ללינץ' של הימין בערבים', או משהו כזה) אבל מדובר בניסיון לינץ' באנשי מאחזים אז זה לא כזה נורא. אפשר להעביר. כולה מאחזניקים.
והנה פינה מוזרה נוספת בכתבה הזו:
העיתון מאוד רצה להראות לנו שבמאחזים קונים ומוכרים נשק, זה נותן ארומה של מחתרת מסוכנת, אבל לא יצא לו אז ניסו לנפח שם בלון אימה מצמרר מרובה אויר, אבל ראוי לזכור שמדובר כולה ב...רובה אויר. לא יותר. נכון, לא נעים לקבל ירייה ממרחק 10 מטרים אבל יש הבדל בין הנשק שביקש התחקירן האמיץ והנחוש לבין הרובה שהוצע לו, נשק שמשמש בדרך כלל למטרות ספורט ותחרות.
עוד דבר מוזר – איך זה שעיתון מכובד לא מוצא לנכון לבקש את תגובתם של מרזל ובן גביר, גיבורי הכתבה שלו, לפני פרסום.
ראוי לכמה מילים טובות
להרבה יותר ממילה טובה ראוי בן דרור ימיני כששוב לא הסתפק בקריאת כותרות דו"ח גולדסטון, לא התעצל, עבר על כולו, והגיע למסקנות נחרצות באשר לאיש, לוועדה ולדו"ח כולו.
ימיני חורג במאמרו הארוך ב'מעריב' מניסוחי עיתונות אדיבה ומנומסת ומכנה את גולדסטון "פרקליט השטן", "פושע המסתתר תחת מטריית זכויות האדם", ואת עבודת הדו"ח שלו כמשהו שנראה כ"פשע בשירות משטר הטרור". את ההחלטה למנות יהודי בראש הועדה רואה ימיני כגאונית אף יותר ממעשיו של גבלס הנאצי.
את דבריו מוכיח ימיני באופן בו הסתיר גולדסטון את העובדה שקיבל הוראה לחקור רק את ישראל ושיווה לדו"ח שלו ארומה משפטנית אובייקטיבית כאשר שיפץ את נוסח ההסמכה שקיבל והסתיר אותו. הוא מוכיח את דבריו בעצם העובדה שהדו"ח התקבל ברוב של מדינות כפקיסטן ושאר חבר מרעי העולם, תוך ש"אין דמוקרטיה מערבית אחת שתמכה בהחלטה". ימיני מזכיר את ההתעלמות מהסיבה למצור הישראלי, קרי הירי הבלתי פוסק על ישראל. הוא מצטט מתוך הדו"ח עצמו את בכיר החמאס שקבע כי "המוות היא תעשייה" ואת הודאתו בכך ש"החמאס משתמש בנשים ובילדים כמגן אנושי". כל אלה לקוחים מתוך הדו"ח עצמו אבל אינם מזיזים את גולדסטון מהמסקנה שעיבד מראש.
ימיני גם מזכיר לנו מעט היסטוריה בה המדד שקבע גולדסטון הופך גם את כוחות ברית נאט"ו לפושעי מלחמה כאשר הפגיזו את יוגוסלביה ב-1999 שכן התוצאות לכאורה היו דומות – 1000 הרוגים, רובם אזרחים לעומת אפס נפגעים לנאט"ו. הוא מזכיר גם את מאבק הפקיסטנים בטאליבן, מאבק שנועד להסיר איום של כמה מאות טאליבנים במחיר של אלפי הרוגים ומיליוני פליטים. ימיני לא מוותר ומוסיף הערה: "האיום של חמאס על ישראל גדול יותר מהאיום של הטאליבן על אירופה".
ימיני גם מזכיר לנו את מקורות הדיווח שעליהם התבסס גולדסטון והזכיר לנו שמדובר במחקרים שנולדו במעבדות גופים רודפי ושונאי ישראל מזה שנים.
עובדה נוספת שלא זכתה להיכלל בדו"ח למרות שהופיעה בדו"ח אמנסטי (ששאר דו"חותיו קיבלו מקום של כבוד אצל גולדסטון) היא העובדה שבמהלך ימי המלחמה הרג החמאס יותר פלשתינים מאשר הרגה ישראל.
הוא גם בוחן את הדיווח הגולדסטוני על אירוע משפחת עבד רבו. הוא מזכיר שעשרה סעיפים (768 עד 777) יוחדו בדו"ח גולדסטון לאירוע הזה ונקבע בהם ש"בני המשפחה הניפו דגל לבן ושבנותיה נרצחו בדם קר על ידי ישראל". ימיני מזכיר שמדובר ב"שקר זדוני" שכן המשפחה מסרה דיווחים סותרים ובעייתיים לרוב, ואפילו בעיתון פלשתיני (אל חייאת) נכתב ש"אנשי החמאס הפכו את בית משפחת עבד רבו למבצר", אך גם לפרט זה לא היה זכר בדו"ח המהולל.
לנוכח כל אלה ופרטים רבים נוספים קורא בן דרור ימיני לישראל להקים ועדת חקירה, אבל לא לאירועים אלא לדו"ח עצמו. לעבור עליו סעיף אחר סעיף, להוכיח את השקר שבו ולפרסם לעולם.
על כל אלה כאמור, נראה שראוי ימיני, שוב יש לציין, להרבה כבוד והערכה, ושאר הפרטים הלא המה כתובים על ספר דברי הימים אשר באינטרנט. חפשו וקראו.
ויש לגולדסטון גם תומכים
והמחקר המעמיק הזה של בן דרור ימיני מחזק את התחושה הלא נעימה שמקבל מי שקרא את העיתון שמעבר לרחוב, 'ידיעות אחרונות'. שם פרסם בועז אוקון מאמר שממליץ לנו לא לתקוף את גולדסטון אלא דווקא להפנות אצבע מאשימה כלפי עצמנו.
הכותרת שם הייתה "זה לא הוא, זה אנחנו" ומתחתיה כתבה ארוכה בה מפרט לנו אוקון את כל טעמיו המופלאים של אותו גולדסטון להשתלח בנו עד דק, או כפי שנהוג לומר – להתחרע עלינו. אוקון יורד על אמצעי הלחימה הצה"ליים, תוקף את החלטות הירי, קובע שתקפנו בתי חולים בניגוד לאמנות כאלה ואחרות, הפצצנו מאגר ביוב "ללא הצדקה צבאית" וכן הלאה וכן הלאה.
לא אאריך רבות בדברי אוקון, אבל שוב ארשה לעצמי לתהות איך אנחנו אמורים להרגיש אם אלו העמדות שמחזיק מי שכיהן כמנהל בתי המשפט בישראל...
יש תקווה
וכך נראית תקווה בנוסח YNET:
נראה לי שלא צריך להכביר מילים. עבור מערכת YNET ברור שמסר של תקווה כולל בראש ובראשונה שלילת הלגיטימיות של ההתנחלויות.
ותודה ליניב שלום שהפנה את תשומת ליבנו לכותרת התמוהה הזו.
עכשיו הבנו
בשבוע שעבר תהיתי כאן מה מצאו אנשי גלי צה"ל לדווח על אותם "שלטים" ש"הונפו" בהפגנה בכיכר ציון ובהם תמונת רבין במדי SS כאשר כולנו יודעים שלא הונפו ולא שלטים אלא בסך הכול כמה דפי A4 שנתן אבישי רביב לניצן חן. את הפתרון לתעלומת הדיווח הבעייתי מצאתי בתגובה ששלח לי איציק פופר (שלח וציין שמקור הרעיון הוא בדבריו של חגי סגל ב'מקור ראשון'), וכה כתב פופר:
"אזכורם של שלטי "רבין במדי SS" לא היה מקרי, אלא חלק מקיומו ל דבר הלכה - שלושים יום קודם לחג שואלים ודורשים בהלכות החג. המהדרין זריזים במצוות, ומתחילין קצת יותר מ-30 יום. כידוע, ביום 5 בנובמבר חל יום החג "יום רצח רבין", חלק ממנהגי החג הוא לספר בסיפורי מורשת רבין כל היום וכל הלילה, וסיפורים כגון שלטי רבין במדי SS הם בפירוש חלק בלתי נפרד ממסורת החג, לבד מהקרבת השעיר לעזאזל - מישהו מהימין הקיצוני שמזלזל בקדושת המורשת באיזו שהיא דרך, וכן יהי רצון ונאמר אמן".
אכן נודע הדבר.
מה ששכחו ומה שזכרו בערוץ הראשון
עידו כהן, ידיד הטור, מדווח לנו על שני אייטמים מעניינים. הנה דבריו, כמעט כלשונם:
במהדורת מוצאי יום כיפור פתח יגאל רביד בהכרזה שיום הכיפורים עבר בשקט וללא אירועים מיוחדים. הפלשתינים כידוע שונאים אלימות יותר מנזירים טיבטיים, ולכן לא מצאו בערוץ הראשון מקום להזכיר את: 2 הטילים שנורו אל אזרחים ישראלים במהלך החג הפצמ"ר שנורה אל ישראל במוצאי החג בקבוק התבערה שנזרק אל בתי יהודים במזרח ירושלים היהודייה שנפצעה מיידוי אבנים בחברון 6 חיילי וקצין מג"ב שנפצעו מבקבוקי תבערה בעיסוויה אש הנק"ל והנ"ט שנורו אל חיילי צה"ל בגזרת כיסופים בקבוקי התבערה שנזרקו על חיילי צה"ל ליד רמאללה, ליד שכם ובאבו דיס.
והאייטם השני עליו מדווח עידו:
בדקה 13:30 של המהדורה מספר הכתב הצבאי יואב לימור, בכתבה על עוטף עזה, כי "השקט נשמר באדיקות מפתיעה, והחמאס עושה כל שביכולתו כדי למנוע ירי". הכתב החרוץ לא שמע כנראה על 28 הטילים שנורו על ישראל בחודש וחצי האחרונים (חלקם אמנם נורה על ידי הגיהאד האיסלמי, אבל לא ראינו אנשי ג'יהאד זוכים להדגמת יכולתו של החמאס בהשלכת מתנגדיו מגגות או שחיטה במסגדים).
התעלמותו של יואב לימור מהאלימות הפלשתינית מקוממת במיוחד לאור העובדה שלימור בולט בהבלטת כל מעשה אלימות של הימין, גם אם בכלל לא ידוע מי אחראי למעשה. דוגמא מובהקת לכך היא מהדורת מבט לפני מספר ימים אותה פתח יואב לימור בסקופ על מתנחלים שזרקו בקבוק תבערה על חיילי צה"ל ודקרו רועה צאן פלשתיני. הוא סיפר בדרמתיות על עליה תלולה באלימות המתנחלים, וכי בצה"ל יש זעם על המתנחלים כמוהו לא ראה שנים רבות. מיידי בקבוק התבערה לא נתפסו והמתנחלים מכחישים בתוקף כל קשר למקרה. העובדה שמדי יום נזרקים בקתבי"ם רבים ע"י פלשתינים (הכתב הצבאי לימור באדיקות לא מדווח על כך), ועד כה לא נתפס אף יהודי משליך בקתבי"ם לא מבלבל את לימור, שקובע נחרצות שמתנחלים יידו את הבקת"ב. גם הסיפור על הרועה הדקור הוא גירסתו של יואב לסיפור על אחיו של רועה צאן, שלטענת הפלשתינים נורה ע"י מתנחלים (המתנחלים מכחישים). אבל לכתב המקצוען לימור לא משנה, ירו או דקרו, רועה או אחיו, ידוע או לא ידוע מי אחראי למעשה.
גם בזה אנחנו אשמים?
במדור ביקורת המוסיקה שלו ב'ישראל היום' כותב יואב קוטנר ארוכות על ביקורו של לאונרד כהן בישראל. הוא מספר לקוראיו שליאונרד נראה מעט עייף ויגע, ומנסה לפענח את סוד העייפות והלאות הללו. קוטנר מספר שתוך כדי ההופעה הביט במסכי הענק וכשביקש לנתח את דיוקנו הנוגה של הזמר חשב שאולי לא הגיל ומסע ההופעות המפרך הם שהובילו את ליאונרד למצבו אלא "אולי משום שקשה לו להופיע בישראל אחרי דו"ח גולדסטון".
גם בזה אנחנו אשמים? בחייאת יואב...
אני משתדל לקבל את המשפט הזה כהלצה פרי מקלדתו של קוטנר, כי אחרת תהיה באמת ישראל ראויה לחרם בינלאומי על שגרמה לחרישת הקמטים בפניו של הקשיש שהגיע ללמד אותנו פרק בשירה.