שופט בית משפט השלום בתל אביב, חגי ברנר, קיבל את תביעתה של מטפלת, אשר עבדה אצל קשישה והמוסד לביטוח לאומי הוציא נגדה צווי עיקול שלא כדין, לקבל מהמוסד פיצוי בסך 50 אלף ש"ח בגין הוצאת לשון הרע.
הצווים הוצאו, לאחר שלטענת המוסד לביטוח לאומי לא שולמו על ידי המעסיקה דמי ביטוח למטפלת בגין תקופות שונות בהן עבדה אצלה, ועל כן לאחר שלא נענו פניותיו לקבלת התשלום נאלץ המוסד להוציא לה צווי עיקול בסך 2,410 ש"ח.
צווי העיקול נשלחו בתחילה לחמישה סניפי בנקים, לאחר מכן נשלחו מעקלים לבית אימה של המטפלת ולבסוף אף נשלח צו עיקול נוסף לסניף בנק שישי במספר.
המוסד לביטוח לאומי טען בבית המשפט,כי פעל לפי חוק הביטוח הלאומי ופקודת המיסים (גביה), וכי התובעת (המטפלת) היא שהתרשלה בכך שלא פעלה כמתחייב מן החוק. לדידו, על התובעת להפנות את טענותיה אל המעסיקה, אשר לא דיווחה על העסקתה של התובעת ולא שילמה עבורה דמי ביטוח לאומי.
בית המשפט דחה את טענותיו של המוסד לביטוח לאומי תוך שהוא קובע שורת קביעות אשר לפיהן הוצאת צווי העיקול נעשתה שלא כדין, זאת משום שעל המוסד היה לדעת כי המטפלת הועסקה באותו הזמן, וכי על פי החוק העברת דמי הביטוח למוסד הינה חובת המעסיק ולא חובתו של העובד.
"חוק הביטוח הלאומי קובע מפורשות כי החובה לשלם דמי ביטוח לאומי במקרה דנן מוטלת על המעסיק, ולא על העובד. פקודת המיסים (גביה) נועדה לאפשר גבייה יעילה של חובות מן החייבים, ולא ממי שאינם חייבים, כמו במקרה דנן. הנתבע חייב או רשאי לשלוח הודעות עיקול נגד חייבים. אין הוא חייב ואין הוא רשאי לשלוח הודעות עיקול נגד מי שאינם חייבים, כפי שעשה במקרה דנן", כתב השופט.
בנוסף קבע בית המשפט, כי בהוצאתם של צווי עיקול יש משום פגיעה בשמה הטוב של המטפלת, ושל כל אדם אחר, המתגברת לנוכח העובדה שהמטפלת כבר החזיקה בעת שהוצא נגדה צו העיקול ברשיון לעריכת דין.
בעקבות הדברים פסק כאמור השופט למטפלת את הפיצוי המקסימלי נאותו ניתן לפסוק בגין לשון הרע מבלי להוכיח נזק, 50 אלף ש"ח, ואף הוסיף וחייב את המוסד בתשלום שכר טרחה והוצאות למטפלת.