בחול המועד סוכות, ציינו ותיקי האצ"ל, 65 שנה לאחת הפעולות המורכבות והנועזות שלהם, שפגעה קשה בשלטון הבריטי על הארץ באותם ימים, ודווקא במעמדו הכלכלי.
הימים היו ימי מלחמת-העולם השנייה, וכל המצרכים היו בפיקוח ממשלתי וחולקו לתושבים בהקצבה. הממשלה הבריטית החזיקה מלאי גדול של מצרכים ובין היתר הייתה זו במחסני משרד התעשייה הקלה שבתל-אביב כמות גדולה של אריגים מתוצרת אנגלית. מפקדת האצ"ל החליטה להחרים את האריגים הללו כדי למוכרם בשוק החופשי ולהשתמש בפדיון למימון המלחמה בשלטון הזר, שנעשתה יקרה מיום ליום.
הפעולה תוכננה ליום שישי בשעות אחר-הצהריים, שעה שהאזור מתרוקן מתושבים. בי"ט בתשרי תש"ה, ד' דחול המועד סוכות, השתלטה יחידה של חיל הקרב על המחסנים, ברחוב נחלת בנימין 52, בשעה 12:20, וארבעים הבחורים הוציאו את האריגים והעמיסום במשך שלוש וחצי שעות, על שבע משאיות שהוכנו באותו יום. המשתתפים בפעולה היו בגילאי 14 עד 35, כך לפחות לפי תיאורו של עיתון "הארץ". הלוחמים הציבו שומר בפתח הבניין, הדומה בלבושו ובהופעתו לשומר הרגיל, וזה אף השיב לשאלות העוברים ושבים. נהגי המשאיות הוזמנו בשעות הבוקר לבצע עבודה מסוימת ובהגיעם אל מחוץ לעיר, שלף המזמין אקדח וביקש את הנהג לצאת את המכונית ולהמתין בפרדס בין העצים. בשעות הערב הורשו הנהגים להתלונן במשטרה והובטח להם שלאחר סיום הפעולה, יקבלו את מכוניותיהם בחזרה, כפי שאמנם היה. הנהגים שיתפו בדרך-כלל פעולה ואף קיבלו פיצוי כספי עבור אובדן הכנסה.
מספר אחד המשתתפים, לימים פרופ' יהודה לפידות, לוחם אצ"ל וחוקר תולדות הארגון, שהיה אז נער בן 17: "תפקידי בפעולה זו היה לכוון שתיים מן המשאיות אל מחסן גדול שהוכן מבעוד מועד ברמת-גן. היה זה בית-אריזה, ששכן בפרדס גולדברג שעל-יד הר-נפוליון. השומר הערבי של הפרדס קיבל מאתנו תשלום כספי גבוה והעמיד את המחסן לרשותנו. יש לזכור כי היה זה לפני עונת ההדרים, כך שלא היה חשש שבעלי הפרדס או אורחים בלתי-רצויים אחרים יבקרו במפתיע במקום. השומר הערבי אף הוזהר, כי אם יספר למשטרה או לגוף עוין אחר על פעולתנו, ייענש בכל חומר הדין. הכסף והאזהרה עשו את שלהם, ושיתוף הפעולה של השומר הערבי היה למופת.
כאשר הגיעו המשאיות למקום המפגש, כיוונתי אותן אל דרך עפר שהובילה אל המחסן. מיד החילונו בפריקת הסחורה, ועד מהרה התברר לנו כי עבודת הסבלות אינה מן העבודות הקלות. לאחר שסיימנו את עבודת הפריקה, נעלנו את המחסן ואני נתמניתי אחראי למפתח.
כעבור מספר ימים, הלכתי בבוקר לבית-הספר כדרכי מדי יום ביומו. הייתי תלמיד כיתה י"א בגימנסיה "אוהל-שם" ברמת-גן. בדרך פגשתי במקרה באחד המורים, ישראל ארצי, ויחד צעדנו בנחת כשאנו משוחחים על דא ועל הא. הגענו לבית-הספר ולאחר שנפרדנו, ניגש אלי חברי יוסף והודיעני כי עלי לגשת מיד למחסן האריגים, היות והגיע קונה שרוצה לראות את הסחורה. לקחתי את הילקוט אתי, וצעדתי לעבר המחסן. הסוחר, בעל מקצוע ממולח, בדק את האריגים ומיינם לפי טיב האריג וגודלו. הוא עלה זה לא כבר מפולניה, ובשעת הבדיקה הניח אריגים מסוימים בצד כשהוא ממלמל לעצמו באידיש "חתיכת אריג זו תתאים לחליפה לאשתי, וזו - מתאימה לחותנת". כאשר ראיתי שהסוחר משתהה יתר-על-המידה, לחשתי באוזנו כי מוטב שיזדרז, לפני שתבוא המשטרה. אזהרתי הועילה וכעבור שעתיים חזרתי לבית-הספר והתנהגתי כאילו לא קרה דבר.
איש בארגון לא שיער אותה עת שתהיה זו הפעולה האחרונה בסדרת מבצעים שהוחל בהם מאז הכרזת המרד נגד השלטון הבריטי בשבט תש"ד. הארגון עמד לפני תקופת הפוגה של כחצי שנה, שנכפתה עליו עקב "הסזון", שהחל לאחר ההתנקשות של הלח"י בחייו של הלורד מוין.
בפעולה השתתפה גם דבורה נחושתן (אז – קלפוס). דבורה נולדה בתל אביב וגדלה ברמת גן, והייתה בת למשפחה שומרת מסורת וחדורה בתחושה לאומית: האב משה יוסף קלפוס היה ממעריציו של זאב ז'בוטינסקי. שלושת הבנים ושלוש הבנות של המשפחה היו פעילים בבית"ר ובאצ"ל. פרופ' לפידות, שהסתייע בזיכרונה הפנומנאלי כשכתב את סיפורן של לוחמות האצ"ל, "היום שרה הקטנה", אומר כי דבורה הייתה "הלוחמת מספר אחת של האצ"ל". בפעולות החרמת האריגים הוטל עליה לשכנע באיומי נשק את נהגי המשאיות, שהוזמנו כדי להוביל את האריגים בלי לחשוד בדבר, לנטוש את המשאיות. מרדכי ציפורי, סגן שר הביטחון לשעבר, ששמר על הנהגים עד תום הפעולה, מספר כי אחד הנהגים, למרות חרדתו, לא הפסיק להתפעל מהנערה הנועזת ארוכת הצמה.
הפעולה, שדרשה תכנון מדויק והעזה רבה, הביאה לקופת הארגון, וממילא נזק לאוצר הבריטי, סך של 100,000 לירות ארץ-ישראליות. שהייתה שוות ערך באותם ימים ללירה סטרלינג. משכורת ממוצעת אז בארץ הייתה 5 לירות לחודש, כך שמדובר בהכנסה של כ 20,000 משכורות.
רוב הבדים נמכרו, אך חלקם חולקו לעניים, יהודים וערבים, מתוך ראיה חברתית של האצ"ל. הדבר גרם לעלית קרנו בקרב האוכלוסייה, תהליך שהחל ממילא בעקבות סדרת הפגיעות במרכזי השלטון והבולשת. ממילא גרמה האהדה הגוברת לארגון - להחלטה הנחרצת של "ההגנה" לחסלו באמצעות הסזון.
