הימים, ימי המהלומות הצבאיות שהאצ"ל והלח"י מכים בבריטים. לאחר התקפות חוזרות ונשנות על משרדי הבולשת, העליה ומס הכנסה, התקפות על תחנות משטרה והחרמת נשק בריטי, פועלת "ההגנה" לחסל את האצ"ל באמצעות הסגרות לבריטים ("הסזון"), הלשנות, וכן עינויים של אנשי אצ"ל כדי ללכוד מחסני נשק ולהחרימם. המשטרה הבריטית, מעודדת משיתוף הפעולה עם ההגנה, הגבירה את מלחמתה במחתרת העברית, ולא היססה מלפתוח באש אף על בחורים שעסקו בהדבקת כרוזים.
אחד הקורבנות היה אשר טרטנר, שנולד בסיון תרפ"ו בעיר ברסלאו בגרמניה, בן חמישי להוריו. הוא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי בעירו, ולאחר עלות הנאצים לשלטון, עלה לארץ-ישראל עם משפחתו בת שמונה הנפשות, והוא בן שמונה שנים.
המשפחה, שהייתה דתית-לאומית, השתקעה בכפר חסידים שליד חיפה. לאחר סיימו את בית-הספר היסודי, המשיך את לימודיו בישיבת בני-עקיבא בכפר הרא"ה ולאחר מן למד בבית-הספר למסחר "במעלה" בחיפה. עם סיום לימודיו ב"במעלה", למד בערבים בבית-הספר התיכון "אבן פינה" בחיפה. בגיל צעיר הצטרף לאצ"ל והשתייך לחת"ם (חיל תעמולה מהפכני) ובין היתר עסק בהפצת דבר הארגון.
למרות שהיה בוגר ישיבת בני-עקיבא כפר הרא"ה לא מהחינוך בה הגיע לאצ"ל. מספר העיתונאי חגי סגל, שחקר את התקופה: "גם אם הישיבות התיכוניות לא נתנה דריסת רגל לרעיונות של מרד כוחני. תלמידים רבים רחשו אהדה לאצ"ל וללח"י, אך הם הורשו להצטרף רק ל'הגנה'. ראש הישיבה, הרב משה צבי נריה, הסביר לי בערוב ימיו כי חשש שהתגייסות תלמידיו לאצ"ל או ללח"י תסכן את עצם קיום הישיבה. הבוגר הראשון שנפל חלל במערכות ישראל, אשר טרטנר, היה אמנם חבר אצ"ל, אבל הוא הצטרף לארגון רק אחרי שעזב את הישיבה. סיפור מותו הדהד ברחבי הארץ, אך לא הפך אותו לגיבור או למופת לחיקוי בקהילה שבה צמח".
לדברי סגל, "הבריטים, מעניו של טרטנר, לא קוטלגו בתודעה הדתית כאויבים לכל דבר, אף לא כממשלת זדון. רבנים ומורי הוראה גרסו שעקרון 'דינא דמלכותא דינא' חל גם על שלטון המנדט. הם טענו שרק המוסדות הלאומיים רשאים להכריז מלחמה על הבריטים, אבל זאת כבר הייתה יותר טענה פוליטית מאשר פסק הלכה".
ביום שני, כ"ט בתשרי תש"ה, בדיוק לפני 65 שנה, יצא עם חברו אברהם רובינשטין להדביק את כרוזי האצ"ל על קירות העיר חיפה. משמר שוטרים שעבר בקרבת-מקום הפתיע אותם, פתח עליהם באש סמוך לבית מספר 9 ברחוב חסן שוקרי בעיר, ופצע את טרטנר ברגלו.
הצעיר החל לברוח, אבל רגלו הפצועה מעדה וכך נפל בידי השוטרים, הובא לתחנת המשטרה, ונחקר מבלי שניתן לו טיפול רפואי. אחר-כך הועבר לכלא עכו, שם נכבלה רגלו הבריאה למיטת הברזל, בעוד שברגלו השנייה תקוע הקלע. מנהל בית הסוהר סירב להעניק לו טיפול רפואי.
כתוצאה מן ההזנחה בטיפול הרפואי חלה הרעה במצבו, וכאשר החלו להופיע סימני נמק ברגלו, העבירו אותו לבית-החולים הממשלתי בבת-גלים, שם נכרתה הרגל, אולם ללא הועיל. במשך כחודש סבל אשר ויומיים לאחר הניתוח, בשבת פרשת "חיי שרה" כ"ה במרחשוון, נפטר והוא בן 18.
כעבור מספר ימים הופיעה בעיתון המחתרת "חרות" הכתבה הבאה:
יצא להדביק כרוז, נורה על-ידי שוטר ונפצע בירכו. פצוע, שותת דם ומתפתל מכאבים אל-אנושיים הושלך לכלא עכו.
לא הובא לבית חולים, פצעיו לא חובשו ואף לתנאים הסניטרים המינימאליים לא דאגו לו.
ידיו ורגליו כבלו באזיקים וב"פיתות" הערביות ובמים לחץ החזיקוהו, למרות החום הגבוה ומצבו האנוש של הפצוע.
הפצרותיו לעזרה רפואית - העלו חרס.
שלטון הדיכוי אטם את אוזניו ואחת בלבו - לרצוח נפש את הצעיר העברי, וזה תוך עינויים ברבריים שאין כמותם.
שלושה שבועות נאבק אשר טרטנר הי"ד על חייו - בידיו הכבולות קרע כותנתו וניסה לחבוש את רגלו, אולם בינתיים הורעל דמו והצעיר נפח את נשמתו. גווייתו הוחזרה להורים.
בן 18 היה במותו. תלמיד המחלקה השמינית של הגימנסיה בחיפה.
ככה התעלל באשר טרטנר השלטון "התרבותי", המתיימר להיות "המגן על הציביליזציה האירופית בפני הברבריות".
ככה רצחו הג'נטלמנים הנאורים צעיר עברי, שנלחם על קדושת אמונתו;
ככה עינו "אנשי תרבות" חייל צעיר שנפל לידיהם פצוע.
אין כל הצדקה לפשע זה. ודמו השפוך יחול על ראש שלטון הדיכוי, והאחראים למעשיו. אלוקי ישראל, אל קנא ונוקם, ינקום את דם עבדו הנאמן. ותהא נשמתו הזכה של הלוחם הצעיר צרורה בצרור כל גיבורי ישראל שחרפו את נפשם על חרות אמונתם וקדשוה ברבים.
אשר טרטנר נטמן בבית-הקברות בכפר חסידים, ליד אחיו עקיבא שנפל בעת ששירת בצבא הבריטי. שני האחים, שספגו בביתם את אהבת עם ישראל ואהבת ארץ-ישראל נפלו כאשר האחד מכין עצמו ללחום על הצלת שארית עם ישראל והשני על שחרור ארץ-ישראל מהכבוש הבריטי.
בשנת תשנ"ז הועברו גופות שני האחים לבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים. שמותיהם הונצחו על לוח הזיכרון, בבית הכנסת של כפר חסידים.
אחיינו של אשר, שנקרא על שמו, אשר גיורא טרטנר, נפל במלחמת יום הכיפורים.