ספרו החדש של העיתונאי הבכיר דן מרגלית, 'התפכחות' זוכה לתשומת לב תקשורתית רבה ומן הסתם גם להיקפי מכירות רחבים. הספר והסופר בהחלט ראויים לכך. אמנם רבים מגולשי אתר זה לא יאהבו מן הסתם את עמדותיו של מרגלית בנושאי גיור, גדר ההפרדה, מדינה פלשתינית ועוד, אך אין ספק שגם הם ימצאו בו לא מעט הסרות של פרגוד מרגעים מושתקים בהווייתה של המדינה הזו. זאת לבד, כמובן, מעצם ההתנצחות בין הקורא לכתוב באותן סוגיות שבמחלוקת, התנצחות שהיא ערך בפני עצמו, לטעמי.
יש בו ב'התפכחות' לא מעט גילויים והתייחסויות לאירועים שליוו את הציבוריות הישראלית בשנים האחרונות. יש בו תיאורים של הקשרים מאחורי הקלעים בין עיתונאים לאנשי שררה, ועל הקשרים של אלה גם אלה לאנשי הממון. חשוב ועצוב לדעת כיצד נסגרים דברים שברומו של עולם על קבב וטחינה ממסעדת 'סימה' הירושלמית, חשוב ועצוב לדעת עד כמה הכעיסה נוכחותה של ציפי חוטובלי באולפן ערוץ 10 את משתתפי התכנית שהקפידו להציג מולנו אזרחי המדינה הזו טוהר נימוסים ויפי הליכות. חשוב ועצוב להיזכר בקשרים הכלכליים והאינטרסים הצרים שהובילו לטווית קוריו העדינים והפריכים של הסכם אוסלו. על כל אלה חשוב ועצוב להכיר את המשבר שעבר מרגלית ביחסיו עם אהוד אולמרט בימי כהונתו כראש ממשלה, לא בשל החברות שנסדקה ולאחר מכן התנפצה, אלא בשל הסיבות שהובילו לשבר הזה – קריסתו המנהיגותית, האישית והאישיותית של אולמרט ברגעי המשבר הקשים שעברו על מדינתנו ואזרחיה תחת שרביט כהונתו.
מרגלית הופך בספר את הקביעה 'כעומק החקירה כן עומק העקירה' מאמירה שיוחסה בזלזול ל"כמה הזויים מהימין הקיצוני ובראשם צבי הנדל" לנחלת המרכז הפוליטי המלקט נתונים אודות התנהלות כנופיית חוות השקמים ונרעש לגלות את המניע האמיתי למהלך אטום הלב של הגירוש והעקירה. הדברים באים עד כדי קביעתו של מרגלית ש"הבטחתי לעצמי כי לעולם לא אתמוך עוד בגירוש יהודי בידי יהודי מביתו החוקי".
אך בטרם יוצא הימין הישראלי במחולות לנוכח האמירה הזו חשוב לדעת שעבור מרגלית, כך מסתמן מדבריו, הפתרון הוא בהשארת המתנחלים בבתיהם תחת שלטון פלשתיני...
כיוון המחשבה הזה מביא אותי לתחושה שבכותרת הדברים – המונח "התפכחות" לא בדיוק שייך כאן. הוא קצת גדול על הלך הרוח המפעם בין דפי הספר. מרגלית לא באמת מתפכח מתפיסותיו הישנות. הוא לא עובר באמת איזה רוביקון פוליטי מחשבתי. הוא עדיין משוכנע שגדר ההפרדה היא חזות הכול, עדיין רואה בחזון שתי המדינות פתרון שיש לשאוף אליו (אם כי הסיכויים לכינונו הולכים ומתפוגגים), וכיוצא באלה בסוגיות מהותיות. השינוי הדרמטי היחיד שהתרחש אצל מרגלית, הוא היחס לחברו הטוב אהוד אולמרט. אז אמנם זהו שינוי דרמטי מאוד, שהרי קשה להניח שיהיו עוד עיתונאים רבים שבגלל עקרונות יוותרו על חברות אישית עם מקור המידע החשוב ביותר במדינה וקיום שיחות טלפוניות עמו מדי ערב. ובכל זאת מדובר באכזבה, לא בהתפכחות. לכן הייתי מסתפק בשם הזה לספר "האכזבה".
כאמור, הספר גדוש פרטים הגולשים עד ימינו אלה. בכך יתרונו, אבל בכך גם חולשתו. הספר מתייחס, כמעט בכתיבה עיתונאית חדשותית לאירועים האחרונים, אלא שעדיין מלווים את מהדורות החדשות היומיות. זה אמנם מעניין ומאפשר לקורא להתחבר לסוגיות הזכורות לו מכותרות העיתונים האחרונים ולהשלים מידע חסר באותם נתונים רבים שנחשפים בספר, אבל מאידך יש בכך עקב אכילס. כאשר הטקסט נוגע לסוגיות שבתוך חודשים אחדים יבואו לסיומם אך ברגע כתיבתם על ידי מרגלית הם עדיין בלתי ידועים כמו בחירת היועץ המשפטי החדש עשויה הקריאה בקטעים אלה להיות עקרה ומנותקת בעוד כשנה, וחבל.
בהקשר זה אציין בעייתיות נוספת שלכאורה קיימת בספר והיא ההתייחסות לסוגיות שעודן בהליך משפטי. ניתן להבין את זעמו של מרגלית על התנהלותו של אהוד אולמרט, הוא הרי ראה את הדברים קורים ואת הכשלים מתרחשים, אבל נכון ליום הוצאת הספר עדיין מוקדם לעניות דעתי להתייחס לפרשות כמו מעטפות טלנסקי, ראשונטורס ואחרות כעובדות מוגמרות וכעילה לתקוף את אופיו של אולמרט כמושחת. איני בא לסנגר על אולמרט, אך בכל זאת נראה לי שראוי היה לכבוש מעט את הזעם הקדוש נגד המנהיג שכשל ולבחור באחת משתי הדרכים: או להמתין עם פרסום הספר עד לתום המשפטים או לפרסם בספר רק את כשלי מנהיגותו של אולמרט אליהן נחשף מרגלית, שהרי מדובר בעובדות מדאיגות ומטרידות דיין כדי למלא ספר שלם.
כמו כן ניתן היה לצפות מעיתונאי כמרגלית לדייק בפרטים קטנים כדוגמת סיפורו של המרצה הערבי ממכללת ספיר שלא אפשר לחייל מילואים להיכנס לכיתתו בעודו במדים. מרגלית כותב ש"נמצאה דרך ואותו מרצה פרש מהמוסד". זה לא מדויק. הוא אמנם הושעה שמנית, אך כעבור תקופה שב ללמד במוסד. אז אולי דן מרגלית לא היה מעודכן בפרט הקטן הזה, ניתן להבין ולהבליג, אך הנה לכם סוגיה אחרת משמעותית הרבה יותר שגם בה היה ראוי לדייק יותר: הטחת האשמה ברבני הציונות הדתית כאילו היו בהם שעודדו אלימות הימי טרום העקירה מגוש קטיף וצפון השומרון. היו בהם שאמנם קראו ועודם קוראים לסרבנות אך לאלימות? מאן דכר שמיה? ובקביעה נוספת שלו ולפיה הימין מתנגד לבג"צ כי "הוא הורה להסיר מאחזים בלתי חוקיים ומנע גזל קרקעות פרטיות מפלשתינים" – זו הסיבה למאבק גורמי ימין בבג"ץ? רצונם לגזול אדמות מפלשתינים והיות בג"ץ מכשול לכך? יש בכך הכפשה קשה, חמורה וחסרת בסיס של עיתונאי בכיר ובעל השפעה. לא מתאים ולא מכובד.
ועם כל אלה הספר מעניין, חשוב, מדאיג, מטריד ומעורר מחשבה.