"אפילו זכות הצגת העובדות והתייחסות לדו"ח – טרם פרסומו – לא ניתנה לנו. יש המציגים נתונים באופן אשר מעוות את המציאות, וחשוב להעמיד דברים על דיוקם", אומרים ברשות המים.
דובר רשות המים מסביר: כשמשווים כמה מים נצרכים, יש להתייחס לכמויות המים לכלל השימושים. החלוקה הפנימית (חקלאות, בית, עיר, תעשייה...) לא רלוונטית. לכן, באם ניקח את כלל כמות המים השפירים הטבעיים העומדים לרשות מדינת ישראל לכל השימושים, ונחלקם לכלל האוכלוסייה, נקבל כי לכל נפש במדינת ישראל יש 149 קוב לשנה, שהם 408 ליטר לנפש ליום. (1,100 מלמ"ק לחלק ל- 7.4 מיליון אזרחים).
לעומת זאת, כמות המים השפירים הטבעיים העומדים לתושבי הרשות הפלשתינית 105 קוב לשנה, שהם 287 ליטר לנפש ליום. (200 מלמ"ק לחלק ל- 1.9 מיליון תושבים). קיים פער, אך הוא אינו כ"כ גדול, ובוודאי שלא כפי שהוצג בדו"ח.
"ואם מתייחסים לכמויות המים הטבעיים אשר עמדו למדינת ישראל מכלל מקורותיה, כולל אקוויפר ההר, אנו רואים כי עד למלחמת ששת הימים (1967) היו למדינת ישראל כ- 500 קוב לנפש לשנה, וכיום עומדים רק 149 קוב לנפש לשנה. ירידה של כ- 70% ! ואילו כמויות המים הטבעיים אשר עומדים לרשות הפלשתינים עלו מ-86 קוב לנפש לשנה עד מלחמת ששת הימים (1967) ל-105 קוב לנפש כיום. עליה של כ- 22%", מדגיש דובר רשות המים אורי שור.
שור מדגיש כי כל ההתנהלות בין ישראל לרשות הפלשתינית בנושאי מים מסתמכים על הסכם המים שנחתם ע"י שני הצדדים במסגרת הסכם אוסלו ב', ב- 1995. מדינת ישראל ממלאת את כל התחייבויותיה בהסכם, ואף הרבה מעבר לכך. קיימת אוזן קשבת והתחשבות בצרכים הומאניים, ובוודאי בכל הקשור לנושאי המים.
"לעומת זאת, הפלשתינים, בניגוד לאותו הסכם, מבצעים קידוחים פיראטיים רבים, אינם מטהרים את השפכים שלהם לניצול חקלאי, ומזרימים אותם באופן גולמי לנחלים, מזהמים את הסביבה ומי התהום, וחלקם זורם לתחומי מדינת ישראל. אני חוזר ומדגיש כי ההתייחסות הנכונה היא למים שפירים טבעיים ולכלל השימושים. הטיפול בשפכים והתפלת מי-ים הינן פעולות הנדרשות מכל צד לבצע על מנת למנוע זיהום מצד אחד, ולהגדיל את היצע המים שברשותו מאידך".