דו"ח חדש של מרכז מאקרו לכלכלה מדינית ושל קרן פרידריך אברט אשר הוגש השבוע לחברי הכנסת, בוחן את התכנון והבנייה של ממשלות ישראל מאז שנת 1967 במזרח העיר ירושלים.
הדו"ח נכתב על ידי עו"ד דני זיידמן. ובוחן את מדיניות הבנייה שנועדה להבטיח רוב יהודי מוצק בעיר ולמנוע חלוקתה מחדש. הדו"ח קובע כי מדיניות זו יצרה מרקם אורבני רב ניגודים וספק אם השיגה את מטרתה.
הדו"ח, אשר יוצא כחלק מפרויקט "הסנאט" המביא מידי שבוע לחברי הכנסת מידע חיוני לפעילותם הפרלמנטארית, מצביע על כך שמאז 67' ועד היום, ממשלות ישראל אימצו מדיניות תכנון ובנייה שהוכתבה, לרוב, על ידי מצבו הנקודתי של המאבק הלאומי שניטש בעיר. הכלי המרכזי ששימש את ממשלות ישראל היה הפקעת אדמות מידיים פרטיות. מאז 1967, ישראל הפקיעה למעלה מ-24,000 דונם, לרוב מבעליהם הפלסטיניים, שהם כ- 35% משטחי העיר המזרחית. על אדמות אלו נבנו כ- 50,000 יחידות דיור עבור האוכלוסייה הישראלית-היהודית וזאת במסגרת שכונות/התנחלויות חדשות, מנווה יעקב שבצפון ועד לגילה והר חומה בדרום. ואולם, עבור האוכלוסייה הפלסטינית בנתה ישראל מאז שנת 1967 פחות מ- 600 יחידות דיור בסיוע ממשלתי כל שהוא, כאשר האחרונה שבהן נבנתה לפני יותר משלושים שנה.
ד"ר רובי נתנזון, מנכ"ל מרכז מאקרו לכלכלה מדינית ועורך הדו"ח אמר כי "עדיין נשאלת השאלה האם מדיניות התכנון הישראלית השיגה את מטרתה והצליחה ליצור רוב יהודי מוצק בעיר אשר לא יאפשר חלוקה פוליטית בכל הסדר מדיני עתידי. מחד, הקרבה הגיאוגרפית בין השכונות גורמת לכך שהשכונות הישראליות והפלסטיניות משולות היום לתאומים סיאמיים. מאידך, דפוסי החיים של הישראלים והפלסטינים נותרו נבדלים ולא דומים לסוג של שיתוף פעולה אזורי המוכר ממדינות החיות בשלום זה לצד זה".