וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ .... וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם ....
על פי פסוקים אלה מתוך ספר ירמיה נכתב שירו של עידן רייכל, המשמש לי כצליל צלצול הפלאפון שלי.
צלילים אלה מבשרים לי, שיש אנשים טובים מעבר לקו, המתעניינים בי ובמשפחתי,
ואני ניגשת לענות לשיחה בהרגשת נחמה כלשהיא.
לא לחינם התחברתי לשיר, למילים וללחן העדין.
יש לי כל הסיבות שבעולם לפרוץ בבכי, לתת לדמעות לזרום ולשטוף את עיניי, ובעצם להיות כרחל המבכה על בניה - " מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ".
אך החלטתי לאזור כוח, לאמץ את דרך בעלי נתנאל ז"ל ובני דביר הי"ד, שבחרו בדרך האמונה והשמחה, ונשבעתי, כי אשתדל למנוע את קולי מבכי ואת עיניי מדמעה.
כאשר בעלי נתנאל ז"ל נפטר לאחר מחלה קשה, ב-ח' באדר תשס"ו,
הבנתי כי הא-ל לקח את המתנה שניתנה לי במשך 25 שנה.
בקושי רב קיבלתי את הגזרה, כמו שנאמר: "ה' נתן וה' לקח".
אך השתדלתי להמשיך את הדרך, לשמש לילדיי אם ואב ביחד. וכך, כמשפחה קצת יותר קטנה, המשכנו את החיים באמונה ובשמחה.
עם האמונה הזו גייסתי את דביר שלי לצבא.
על פי בחירתו, הוא שירת בהסדר בישיבת "אהבת ישראל" בנתיבות, ולאחר שנה וחצי החליט להתגייס לפלחה"ן גולני .
במשך שנתיים וחצי, דביר שירת והתקדם במסלול שהותווה לו.
במלחמה האחרונה - מבצע "עופרת יצוקה" - דביר הוביל צוות חיילים כסמל ראשון.
ערב הכניסה למבצע היה הסכם בינינו על שליחת מִסרון שיכיל "קוד", סימן מוסכם מראש, על כך שהוא נכנס לתוך עזה. הנוסח המסוכם בינינו היה "אשמור על עצמי".
בפועל, במוצאי שבת, ערב פרוץ השלב של המבצע הקרקעי, הגיע המסרון עם תוספות אחדות, אופייניות לדביר:
"אמא שהכי יקרה לי בעולם!
אוהב אותך המון!
אשמור על עצמי, תשמרו עליכם,
ובע"ה נחזיר את הכבוד של עם ישראל".
קריאה ראשונה של המסרון היוותה את תחילת המלחמה שלנו:
הדאגה, התפילות, האמונה והתקווה שהכל יסתיים בטוב.
לאחר מספר שעות משליחת המסרון, בתאריך ח' בטבת תשס"ט,
התבשרתי בבשורה המרה כי דביר, שסגר את הכוח, נפגע מירי ישיר של מחבל ימ"ש.
דביר נהרג במקום!
חלל ענק נפער באותו רגע.
רק הודעת ה-ס.מ.ס. נותרה במכשיר הפלאפון שלי – עדות לבן יקר ואהוב,
שידע שהוא מוביל צוות בצבא ההגנה לישראל, והדבר היחיד שעניין אותו באותם רגעים, מלבד אהבתו למשפחה, הוא האחריות שהוטלה על כתפיו: ביצוע המשימה שאליה יצא - באופן הכי טוב, כשהוא נושא בליבו את מטען האמונה וההיסטוריה היהודית,
עוד מימי דוד המלך, שיצא למלחמות מתוך כוונה - להביא כבוד לעם ישראל.
קריאה שנייה ואין סופית של המסרון מהווה בשבילנו מעין צוואה לא מפורשת:
עלינו להחזיר ביחד את הכבוד של עם ישראל –
הכבוד הצבאי, האסטרטגי, הכבוד הלאומי והכבוד האמוני, שלכל אלה, כנראה, כיוון דביר.
לאמונתו של דביר עמנואל שלי לא היה גבול תוחם.
כשמו השני, הוא האמין בקב"ה מאוד. הוא הבין, שהקב"ה נמצא איתו ואיתנו, למרות
כל הקשיים שחווינו עם פטירת נתנאל.
דביר הוכיח את אמונתו הרבה בקיום מצוות באופן שוטף, בצורה הכי כנה ותמימה.
לא פעם אמר לי אבי, שיבד"ל, שהוא מקנא באמונתו של דביר. הוא היה מביט בו בהערצה,
על אופן תפילתו והליכותיו.
לדביר היה צימאון לדעת את מקורותינו.
עוד בהיותו בישיבה, לא הסתפק בלימודים שהוצעו לו שם,
אלא יזם את לימוד התנ"ך מחדש, על חשבון הפסקת הצהריים.
התנ"ך של דביר, המונח היום בחדרו כמוצג מוזיאוני חי, מואר בשולי הדפים, מפורש קצרות ומסומן במדגש (מרקר) צהוב, שמבעד לו זורחים הכתובים ומאירים. נראה כי דביר היה לומד בו באופן שיטתי.
דביר האמין בהיסטוריה היהודית.
התנ"ך – על גיבוריו וספרי מורשת הקרבות שבו – שימשו לו מקור להשראה למהלך חייו.
דביר האמין בצבא ובמפקדיו.
בהיותו יתום מאב, יכול היה להימנע משרות קרבי, ולמרות זאת בחר לשרת בפלחה"ן גולני.
הוא התקדם במסלול הצבאי בציונים גבוהים.
רק בעניין אחד חָלַק דביר על ממוניו בצבא: הם ביקשו לצרפו לקורס קצינים - והוא סירב, כי האמין שמפקד טוב צריך ללמוד קודם את השטח, ולהתנסות בפעילות מבצעית, ורק אחר כך לפקד על פקודיו.
לדביר הייתה אמונה גדולה בחבריו.
רשימת אנשי הקשר בפלאפון שלו כמעט אין סופית, והיא מתפצלת למעגלי חברות שונים:
מהישיבה, מהתיכון, מבני עקיבא בגבעת זאב ובכלל, ומהצבא – מהצוות, מקורס מכי"ם, מההכנה לקצינים ועוד...
כמעט כל אחד מחבריו זכה לכינוי חיבה נוסף על שמו ברשימת הפלאפון – עדות לתשומת לב קטנה נוספת לכל אחד מהם.
הוא היה מוכן לעשות הכל למען חבריו, בכל מקום וזמן, וללא תנאי.
דביר האמין בקשר המשפחתי.
תמיד דאג לשלומם של כולם, סבא וסבתא זכו לטלפון ממנו מידי יום שישי,
לאחיותיו התקשר או שהשאיר פתקים קטנים עם כל מיני הערות וברכות, והכי חשוב - הוא הזכיר - להיות תמיד בשמחה.
כשאביו היה על ערש דווי, דביר סעד אותו במסירות גדולה ובוגרת,
וכשהגיע הרגע האחרון, שמח דביר על ההזדמנות שניתנה לו, לקרוא את קריאת שמע האחרונה של אביו בצאת נשמתו.
גם איתי הוכיח דביר את נאמנותו. תמיד התקשר ווידא שהכל בבית זורם ונמצא בשליטה.
לא פעם חִיפָּה על חוסר היכולת שלי לבוא ולבקר בבסיס, או בצניחה הראשונה, ואמר לי:
"לא נורא, אנחנו צונחים מוקדם מאוד בבוקר, ואף הורה לא יגיע".
בשבעה התברר לי שכולם היו שם חוץ ממני.
יותר מכל - לימוד שאני מנסה ללמוד מבני האהוב והחסר כל כך -
דביר האמין בעצמו!
גם כשקשה, ממשיכים!
בכותבי שורות אלה מתנגן לי שיר במוחי, וכנראה שלא במקרה:
"טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון,
להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות,
טוב להודות לה' ".
"אמונתך בלילות" – האמונה, שה' לוקח את נשמותינו בלילות, ומחזירן לנו בבוקר - מובילה אותי לאמונה, שהנשמות היקרות שה' לקח מאיתנו - עוד תחזורנה אלינו בע"ה בתחיית המתים.
ובינתיים - הן כנראה מלוות אותנו, ועל כך, עם כל הקושי,
טוב להודות לה'!
(המאמר פורסם באסופת מאמרים שספריית בית אל מוציאה לאור לרגל יום פטירתה של רחל אמנו)