נשיא המדינה, שמעון פרס, נשא דברים בטקס האזכרה הממלכתי לדוד בן-גוריון במלאת 36 שנים למותו שנערך במדרשת שדה בוקר.
"בן גוריון הרחיק לראות מפני שהעמיק לזכור. והוא הקדיש את חייו לחזון אחד: תקומת ישראל במולדתו. בחלוף למעלה משישים שנה מִקום המדינה אנו עדים היום לכך, שמה שהוא צפה אז, ונחשב כבלתי ניתן להשגה - נהיה למציאות מדהימה. "בדרום ובנגב", הוא אמר, "עמדה עריסת אומתנו, כשנצטווה אברהם אבינו ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו אל הארץ היעודה". אדם חולם לבדו. כבודד. בן גוריון לא פחד לחלום ולא פחד להיות בודד", אמר פרס.
"בתחילה, הרוב לא נסחף איתו. ובין אלה שהלכו איתו לא חסרו מהססים, שחששו שהוא ילך בלעדיהם, והם לא רצו להישאר בלעדיו", הדגיש הנשיא, "הבדידות הייתה מנת גורלו עד יומו האחרון. גדוּלה כרוכה בבדידות גדולה. זכיתי לצקת מים על ידו. לא אשכח לעולם את העוז שלו להיות חלוץ, את האומץ שלו להרחיק לכת, את הנחישות שלו לדבוק ביעד. הוא חי כאילו המדינה כבר קמה. והנהיג עָם כאילו כבר התקבץ".
לדבריו, "ספק אם היה בהיסטוריה העולמית מנהיג כמוהו, שהתחיל מנקודת האפס, פסע בניגוד לכללים, שאב יש מאין, כשמולדתו שבויה בידי שלטון זר. והוא התייצב בראש עם מפוזר בעולם סרבני, בשממה מזעיפת פנים, עטור שכנים מצחצחי חרבות.
דוד בן גוריון הוא המדינאי היחיד בהיסטוריה שהנהיג מדינה שטרם נולדה והוא לא נולד בה. היחיד שעמד בראש עָם שרובו חי מחוץ לארצו. היחיד שעמד בראש מלחמה לפני שקם צבאה.
הוא זינק קדימה כל אימת שאפשר. והתאפק כשהיה צורך אסטרטגי. הוא וויתר על שטח, כדי להשיג עצמאות. והסכים לחלוקת הארץ כדי להבטיח רוב יהודי במדינת ישראל. הוא לא נרתע מתהום. הוא העז לפסגה. הוא בז לסרבני העזה".
עוד אמר כי "אין עוד מנהיג בהיסטוריה העולמית שנבחן כמוהו בצירוף כזה של אי אפשרויות, של סתירות, של קרבות על חיים ומוות – ויצר גבהים מדיניים ושאף לשיאים מוסריים. הייתי עד לגאונו ולגאוניותו. לחוכמתו ולנחישותו. לזריעתו ולקציר שהחל להופיע. כל יום עבודה במחיצתו היה בעיני כחגיגה היסטורית ספוגת קשיים ועתירת תקוות. "כאשר שקט – אני סוער. כאשר סוער – אני שקט" אמר לי בן גוריון. היום אני חופשי לומר שהערצתי לדוד בן גוריון, משחר נעוריי ועד היום הזה, לא פגה, לא דהתה, אלא עלתה ועולה. הודיתי לגורל שהעניק לי את ההזדמנות הנדירה לשרת תחתיו. ובהביטי אחורה – ההישגים הם חסרי תקדים ועולים על כל דמיון. ישראל הייתה לארץ המרתקת ביותר בעולם. מובילה עולמית בתחום החקלאי. יצרה צורות חיים שאין משלם מחוצה לה: הקיבוץ, המושב, עיירת הפיתוח. והיא יוצאת דופן בהישגיה המדעיים והטכנולוגיים".
הנשיא ציין כי "בספר שיצא זה עתה בארצות הברית, מצאתי מבט של עין חיצונית האומרת: "ישראל שיש לה פחות תושבים מניו ג'רזי, שאין לה אוצרות טבע, והמוקפת באיבה מכל עבר, הקימה חברות טכנולוגיות הרשומות בנסד"ק שמספרן עולה על זה של כל אירופה המאוחדת. היא משכה הון סיכון, פי שלושים לנפש מאירופה, וכפליים מארצות הברית." הנוער הישראלי זוכה בספר לציון גבוה במיוחד. בניו, נאמר שם, משרתים שלוש שנים בצבא, ונענים לכל קריאה נועזת, ובנותיו משרתות כשנתיים ויש ביניהן טייסות קרב. והוא מוסיף "גופים מסוימים בצה"ל, כגון חיל האוויר, חיל המודיעין ויחידות מובחרות, רמתן שווה לאלה של הארוורד, סטנפורד, ו-MIT". חלומו של בן גוריון היה "יבנה ואוקספורד".
וזה צה"ל שלא הפסיד אף מלחמה. זה צה"ל שהוא צבא ערכי ומכבד חיי אדם, גם של זולתו. וזוהי ישראל שהחלה לקבץ את בניה. מקדמוניות אתיופיה, ומהאוטופיה הקומוניסטית. רבבות האקדמאים שעלו מברית המועצות הביאו עימם עוצמה חדשה. ויהודים מאתיופיה, שחיו במרחקים ממולדתם, לא איבדו את הקירבה למורשתם. וכל זה לאחרי שואה. תוך מלחמות. ללא חיילים זרים, ללא אוצרות טבע מפנקים. אין עוד עם שקרה לו כדבר הזה. ויצא עִם הישגים כאלה. עדיין עומדות בפנינו בעיות חמורות. החולשה המוסרית בפנים, והאיום האיראני מבחוץ. ברשלנות החברתית עלינו, ובכוחינו להיאבק ללא פשרות".
בנושא האיראני אמר פרס בנאומו, "אני מנסה לחשוב בן גוריונית ואומר: את האיום יש לקחת בחומרה. ולפעול עם עמים אחרים כדי להדבירו. האורניום המועשר מסוכן בגלל הדלות המוסרית של האוחזים בו. אחמדיניג'אד רוצה להשמיד עם ומכחיש שואה. שאיפתו היא להשתלט על העולם המוסלמי בכוח, בתככים, בטרור. אין בפיו בשורה לעתיד. על כן לא יהיה לו עתיד. הוא ייפול. עמו יפיל אותו. והעולם לא יוכל להשלים עם מדיניותו. על כאלה התגברנו בעבר וכך יקרה גם בעתיד".
"בן גוריון תבע שהעם היהודי יהיה נושא שליחות מוסרית. גיבור הכובש את יצרו. ונזהר מלשלוט בזולתו. להיות עם סגולה. אור לגויים. ללא ציניות, ללא התנשאות. כשליחות, לא כסיסמא. השטח המשתרע מבאר שבע ועד אילת הוא משולש ציוני ויהודי הדרוש לעתידה של ישראל. והוא אמר: "המבחן העליון של עם ישראל בדורנו הוא לא רק במאבקו עם כוחות עליונים מבחוץ, אלא בהשתלטותנו בכוח המדע והחלוציות על שממת ארצנו במרחב הדרום והנגב". הוא החליט להמריא על כנפי המדע כדי לפצות על קוטן השטח. המדע אינו סותר את המורשת הרוחנית שלנו. הנגב משך את לבו בהיותו חבל הארץ הגדול במפת ישראל, והדליל בתושבים. ללא צורך לשלוט על בני עם אחר. הוא ראה בו משולש של שלום – עם מצרים, ירדן והפלשתינאים. ושער לאסיה. ופתח לאפריקה. ואמר: "ביטחוננו יוּשתת לא רק על כוח, אלא גם על מדיניות שלום וידידות עם שכנינו". והדגיש: "ממשלה ישראלית שלא תעשה מאמצים מַתמידים ונמרצים לחיזוק יחסי השכֵנוּת הטובה בינינו ובין מדינות ערב, תתכַּחֵשׁ לחובתה החיונית ותתחַיֵּיב בנפש האומה. ברית יהודית-ערבית איננה סיסמה יָפָה לעתיד הרחוק אלא אפשרות ממשית וּקרובה. היא צורך חיוני גם לעם היהודי וגם לעם הערבי", הוסיף פרס.
"יתכן שהיום רק פסע מבדיל בינינו לבין גמר הסכסוך עם הפלשתינאים. הממשלה הנוכחית יכולה וצריכה לעשות זאת. את הפיתרון הכואב של חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים נטל על עצמו דוד בן גוריון. והיום זו אמת מקובלת על רוב העם", אמר הנשיא, "בן גוריון לא רצה בפילוג העם. מפלגות – כן, אבל שיכבדו ממלכתיות דמוקרטית. חופשת הדעה ואחדות המעשה. רק צבא אחד. ללא פילוגים. צבא הנתון למָרוּת הממשלה הנבחרת. צבא שהוא נועז וצבא שהוא ערכי. צבא של העם כולו, תחת מרות אחת".
לסיום אמר, "אני עומד עתה נרגש עד עומק נשמתי ליד מַצְבתוׁ של מורי ורבי. מַצְבה, לא קבר. כי מורשת אין קוברים. אני מעיף עין לעבר קבְרַה של פולה, בתודה חרישית, שהלכה אחריו במדבר. אני רואה אתכם, אנשים צעירים, ואומר לכם: תתגאו, ואל תהיו שבעי רצון, בן גוריון מת אולי שבע ימים, אבל בוודאי שלא שבע רצון. וכל מה שהושג הוא עדיין רק חלק קטן ממה שעלינו עוד להשיג על מנת להיות עם שוחר צדק, עם שוחר שלום, עם שוחר אחווה, החי בביטחון. תשמרו על תום מוסרי שהוא שיא החוכמה האנושית, ואז מורשתו תהא נחלתכם".