יותר פלשתינית מפלשתיני
לפעמים צריך לקרוא עיתון אחד כדי לדעת מה קורה בעיתון השני. מקרה כזה אירע בטורו האחרון של נחום ברנע ב'ידיעות אחרונות'.
ברנע דיווח על מסיבת עיתונאים שהתקיימה ברמאללה עם ראש ממשלת הרש"פ סלאם פאייד. ברנע סיפר על השתתפותו באירוע ותוך כדי דיווח סיפר על שאלה שאותה העלתה בפני פאייד עיתונאית 'הארץ' עמירה הס, וכך כתב ברנע: "היא הזכירה לו ששלושה מבני כפרו, דיר אל רוסון, נעצרו על ידי צה"ל כאשר הפגינו נגד גדר ההפרדה. איך אתה מדבר על הסכם עם ישראל כשזה מה שישראל עושה, נזפה".
ברנע שוחח עם פאייד אחרי אותה מסיבת עיתונאים ושאל אותו איך הוא מקבל את השאלה הזו מפיה של כתבת עיתון ישראלי. שימו לב להתייחסותו של פאייד שהיה משועשע מדבריה של הס ואמר: "יש אנשים שבשבילם אני לא די נאמן לפלסטין, רבים מהם ישראלים".
אז התרגלנו כבר לכך שהגברת הס אמנם כותבת ב'הארץ' אבל היא לא בדיוק זוכרת לאיזו ארץ היא שייכת, שהרי שנים התגוררה ברמאללה ואפילו דאגה להסתנן על ספינת השמאל לרצועת עזה. התרגלנו גם למתקפות הבלתי פוסקות שלה על צה"ל כשהכול במסווה של כתבות אוביקטיביות המדווחות לנו על המתרחש. לכל זה התרגלנו, אבל לא ידענו שגם הפלשתינים יודעים עם מי יש להם עסק – עם עיתונאית ישראלית שהיא יותר פלשתינית מפלשתיני. עכשיו אנחנו יודעים.
אבנים מהשמים
קראה הגולשת ליאורה כהן מבזק באתר 'וואלה' ולא הצליחה להבין האם שב ריבונו של עולם להמטיר אבנים מהשמים, או שמא חייזרים מרחפים מעל ראשינו ובזעמם הם משליכים עלינו אבנים? הרי לא יתכן שאבנים יודו מעצמן. בעיה. ניסינו לפתור לה את הבעיה. הפכנו והפכנו במבזק, ייגענו את מוחנו ולא מצאנו, מי לעזאזל יידה את האבנים? ילדים יקרים, אולי תעזרו אתם לאנשי 'וואלה' לנחש מי יידה את האבנים:
בין עצבנות לאלימות
בתוכניתו 'זהבי עצבני' שפך נתן זהבי את מררתו על אותם חרדים שכינו שוטרים 'נאצים'. הוא לא הסתפק בהתעצבנותו ואפילו אמר שיעניק אלף שקלים פרס "לכל שוטר שיקראו לו נאצי ויתן עם אלה פצצה בראש וירסק לו את הפה עם השיניים והגרון. אני חוזר - כל שוטר או חייל עברי שמתנחל או חרדי בהפגנות השבת יקרא לו נאצי והוא ייתן לו אלה בפרצוף וילך לשבת אתן לו אלף שקלים ביום..."
מאוחר יותר הבהיר זהבי את עצמו ומיקד את איחולי פיצוץ הפרצוף באותם חרדים שקוראים 'נאצים' ולא בכל הציבור החרדי. באמת יפה מצידו. מחווה הומאניטארית נאה.
מכיוון שזהבי מתהדר בהגינות לצד עצבנות (הוא הרי חתן פרס תנועת אומ"ץ למנהל תקין וצדק חברתי) אני מרשה לעצמי להניח שגורל דומה מאחל זהבי גם לכל אותם עיתונאים שהגדירו את שר הפנים אלי ישי נאצי בעקבות דבריו על העובדים הזרים.
בקיצור, בשם ההגינות ניתן לומר כעת שזהבי יציע מן הסתם אלף שקלים לשר אלי ישי או לכל ח"כ או שר שיתן עם אלה פצצה בראש וירסק את הפה עם השיניים והגרון לכל עיתונאי, פובליציסט, פרשן, קומיקאי או סתם חרטטן מקצועי שיקרא לו נאצי.
סיבה לאופטימיות
השבוע נבחר הרמן ון-רומפוי לנשיא האיחוד האירופי והברונית קתרין אשטון לשרת חוץ של האיחוד הזה. באתר YNET דיווחו על האירוע הזה וחתמו אותו במילים האופטימיות הבאות: "ומה בדבר יכולתה של אשטון לקפוץ לביצת הסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם להצליח לשחות? בכל הנוגע להצהרות, יש סיבה לאופטימיות. אשטון הצהירה הלילה כי בכוונתה ללמוד לעומק את הנושאים הנוגעים לסכסוך הישראלי-פלסטיני וברצונה להיות מעורבת מאוד בתהליך המדיני. בכל הנוגע למעשים, ימים יגידו".
עכשיו הבנתם מה גורם לתחושה אופטימית במערכת YNET - שהאירופים יתערבו לנו כאן בחיים שלנו. ותודה ליוסי דגן על ששרד את כל הכתבה הארוכה הזו עד להערה המסכמת (והאופטימית) הזו.
ואם כבר באופטימיות עסקינן
ההתקדמות במגעים לעסקה עם החמאס העסיקה את התקשורת הישראלית במהלך השבועיים האחרונים. משום מה טבעי היה לכולם בתקשורת שלנו להגדיר כל התקדמות כמהלך אופטימי, וכך זכינו לכותרות ודיווחים על "אופטימיות זהירה", על "מקום לאופטימיות" על "בשורה" וכן הלאה וכן הלאה.
אין לי כאן מנדט, ואינני מתכוון, להביע את עמדתי בסוגיית העסקה, אבל כשאלו הכותרות נדמה לי שראוי לתהות אם אין בהתנסחות הזו מחיקה טוטאלית של כל עמדה המתנגדת לעסקה.
ואם הדברים לא ברורים אשאל זאת כך: עבור מי בדיוק זו התקדמות אופטימית, או מהלך אופטימי? או בשורה? למי? להורים ששכלו את ביתם או בנם בפיגוע ועכשיו רואים איך הרוצח עומד ללכת הביתה? להם זה אופטימי? או אולי להורים שעדיין לא יודעים אבל הם עומדים לשכול את בנם או בתם על ידי אחד הרוצחים שעשויים לצאת מכלאם? להם זה אופטימי? עבורם ההתקדמות לקראת שחרור רוצחו העתידי של בנם שעדיין חי נושם ובועט זו אופטימיות? ולחייל שאיבד את רגלו תוך כדי קרב לילי שבסופו נלכדה חוליית מחבלים ועכשיו היא בדרך הביתה? ולמפקדי וקציני צה"ל שמבינים שאנחנו משחררים מפקדי גייסות שללא ספק יעמדו מולם בקרבות הבאים ברצועת עזה וביו"ש? גם להם זה מהלך אופטימי?
אם לא, המשמעות היא שלא מדובר באופטימיות מוחלטת וקוסמית, ולכן על עיתונאינו להקפיד בלשונם ולא למהר בתיוג המציאות לפי מצב רוחם שלהם. (אגב, ספק אם הם עצמם יגדירו כאופטימיות את המהלך אם בנם שלהם מצוי חלילה ברשימה הריקה בנתיים של נרצחי המשתחררים כעת...)
אלטלנה
אני משער שלא שמעתם על זה אבל בערוץ 2 שודר השבוע חלקו הראשון של הסרט 'אלטלנה' - שחזור הדרמה שהסעירה ועדיין מסעירה רבים מיושבי הארץ הזו זה למעלה מחמישים שנה.
אני לא עוסק כעת בתכניו של הסרט ומסריו. הרי לא סרט כזה או אחר ישים סוף לויכוח סביב אירועי הימים ההם. מה שכן מטריד אותי הוא איך זה שהציבור בישראל לא ידע על שידור הפרק הזה. הסיבה הטכנית היא ששום פרומו לא הוקדש לדבר הזה, שום פרסום מוקדם. גם את שעת השידור בחרו שם בקפידה: 23:20. אפשר לחשוב שמדובר בסרט למבוגרים בלבד. בקיצור, זה לא 'האח הגדול', 'רוקדים עם כוכבים' או שאר תכניות האיכות שמנפיק הערוץ זה, אז לא צריך שלטי חוצות, לא דיונים אחרי וכתבות היערכות לפני. זה הרי לא באמת חשוב. סתם סרט. אמנם על אירוע דרמטי, אמנם עם שחקנים מהשורה הראשונה, אמנם הפקה יקרה במונחים ישראליים, ובכל זאת את ערוץ 2 זה לא ממש מעניין.
אז למה בכלל הם שידרו את הסרט המודחק הזה? נראה לי שהתשובה מאוד פשוטה - עוד מעט יצטרכו נציגי הזכיין להציג את רשימת תכניות האיכות ששידרו בהתאם להבטחות. אז יעלו מהאוב רשימת סרטים שאיש לא שמע עליהם, ביניהם יהיה גם 'אלטלנה'. את הכסף הגדול יעשו שם על הגב המציצני והבזוי של תכניות הריאליטי.
אני זקוק לעזרתכם
המתקפה העקבית של עיתון 'הארץ' על הרב הצבאי הראשי גלשה גם לטבלת המידרוג של העיתון, הטבלה שבה קובעים לנו, דלת העם, מה עלינו לחשוב על כל אירוע מחיינו. שם מיקמו בחלק הרע של הטבלה את הריבוע הזה:
מישהו ב'הארץ' מוכן להסביר לי, קשה קליטה שכמוני, מה בדיוק רע כל כך באמירה של קצין בכיר בצה"ל לחיילי צה"ל שלא לחמול על האויב? לא הצלחתי להבין מה הבעיה. הרי מדובר באויב, לא באספנים של תולעי משי, אז מה בדיוק רוצים במערכת 'הארץ' שיעשו לאנשים כאלה? שיחוסו עליהם? לא הבנתי. אני ממש במצוקה. אני חושש שמא בעקבות חוסר ההבנה הזו שלי חלילה לא אצליח לחשוב כפי שמורה לנו מערכת העיתון, ואז מי יודע מה תהא אחריתי.
מילה טובה
בשבוע שעבר דיווחנו כאן על ההתקוטטות המשודרת של השר סילבן שלום ומוטי קירשנבאום. האיש אפילו זכה בעיטור העוז השבועי שלנו על אירוע זה. למילה טובה ראוי בן דרור ימיני שמצא לנכון לדווח ב'מעריב' על העימות הזה ולציין שאמנם גם הוא אוחז בעמדותיו של קירשנבאום אבל בכל זאת הוא מוצא לנכון להעלות שאלה: "איך זה שאין תכנית אחת, רק אחת, עם זיהוי פוליטי מהצד השני?". הוא מוסיף ומציין שהוא עצמו "בצד של קירשנבאום בתנאי שתהיה לנו תכנית, למשל עם קלמן ליבסקינד ואראל סג"ל". הוא, כמו רבים אחרים, יכול להבטיח לתכנית שכזו רייטינג לא פחות גבוה לזה של הצמד לונדון קירשנבאום, ובכל זאת הוא תוהה "למה, ריבונו של עולם, יש לי הרגשה שאין שום סיכוי שזה יקרה במדינת ישראל?".
עיטור העוז
גם השבוע מצאנו ראוי לעיטור העוז, ובמקום לא צפוי מצאנו אותו – העיתון 'הארץ'.
בני ציפר, פרשן סופר, עיתונאי ועורך המדור "תרבות וספרות" ב'הארץ', פרסם מאמר לא צפוי לחלוטין, בעיקר לא ב'הארץ'.
ציפר התייחס במאמרו לתופעת הסרבנות ובעיקר לתופעת התגובות התקשורתיות לתופעה הזו. נזמה לי שלא צריך להיות בעד או נגד שלטי הסרבנות כדי למצוא עניין במאמר הזה.
ציפר תוקף במאמרו את החינוך החילוני שלמרות התהדרותו בחופש מחשבה ועצמאות עשייה לא הצליח להנפיק מתוכו חשיבה מקורית כדוגמת זו של החבורה הדתית שעל הגג. "באקט המרדני הקטן הזה שבא מן הצד הדתי כלולה גם סטירת לחי מצלצלת לחינוך החילוני שלא הצליח להוציא מקרבו במשך 61 השנים לקיומו של צה"ל אף לא חניך אחד שיעלה על דעתו להניף שלט דומה לזה מעל גג של שום בניין". זאת לבד כמובן מ"עדר קונפורמיסטים מנוקד בסרבנים אפיזודיים שלא קיבלו שום גיבוי".
ציפר מהרהר נוגות במערכת החינוך שסביבו ותוהה "שמא בכל זאת החינוך הישיבתי מפתח את המחשבה העצמאית של החניך יותר מהחינוך החילוני? שמא בכל זאת מחנכים שם היום לאיכפתיות יותר מאשר בעולם החילוני שבו איכפת לצעירים בעיקר מי יהיה המודח הראשון מ'האח הגדול".
הוא אף מגלה לתדהמתו שהציבור הדתי מאשש את האבחנה הסוציולוגית ולפיה מהפכות לא יצוצו מיושבי כורסאות הטלוויזיה. "המגזר היחיד בארץ המסוגל לחולל מהפכות הוא המגזר שאינו מרבה לצפות בטלוויזיה".
ממשיך ציפר לשבח את איכות החינוך הדתי המנפיק מתוכו "מוחות שחושבים במקוריות הרבה יותר משיכול להוציא החינוך הממלכתי הליברלי לכאורה, הקלוש ומנוטרל מכל תשוקה לאידיאל".
ציפר סבור שבדיוק משום כך, משום שהטלוויזיה שלנו הבינה שסרבני הדתיים הציבור מולה מראה שהוכיחה עד כמה היא וצופיה ריקים מתוכן, בדיוק משום כך היא התגייסה "על כל ערוציה כדי להוכיח כביכול שחניכי ישיבות ההסדר הם בעצם אוטומאטים שטופי מוח, נטולי כל יכולת עצמאית, שהוסתו על ידי רבניהם החשוכים".
את דבריו חותם ציפר בתקווה שעם נפילתו של נתניהו מסיפון הסירה בביקורו בחיל הים, שם דאג לתקוף את הסרבנים, נפל יחד איתו גם "הסטריאוטיפ המטופש שחניכי הישיבות הם שכפולים של הגולם מפראג שהרב מצווה עליהם לעשות דברים והם עושים. לא! את הייצור של גלמים קיבל עליו, לרוע המזל, דווקא החינוך החילוני".
אלה הדברים, ונדמה לי שתהא דעתכם ודעתי על הסרבנות אשר תהא, על דברים כאלה שנאמרים דווקא ב'הארץ' ראוי הכותב לעיטור העוז השבועי.
העיניים...
ומה אתם אומרים על הכותרת שהעניקו ב'הארץ' לפועלה בן 20 השנים של תנועת 'בצלם'? וו'אחד עיניים מצאו לה למדינה שלנו, אה?
הערה לערוץ הכנסת:
האיש הזה שהופיע בפני וועדת החוץ והביטחון של הכנסת והרצה על דו"ח מיוחד שעסק בהכנה המנטאלית של חיילי צה"ל להתנתקות הוא בועז העצני ולא כפי שקבעה הכיתובית שליוותה את שידור דבריו בישיבה:
