רבו לשעבר של הישוב קדומים גילה בימים האחרונים בבית הכנסת של ישובו כרוז הקורא לגדוע עצים של פלשתיניים. הכרוז העשוי לדבריו באופן מושקע על נייר כרומו יוקרתי מבקש להוכיח הלכתית כי מותרת פעולה זו של חמיסת גידולי הערבים, אך עיון רציני במקורות המובאים בו מוכיחים לדבריו כי מאחורי כתיבת הכרוז עומד גורם שאינו בקי בנבכי ההלכה למרות שהוא מתיימר להיות כזה.
הרב שילה מספר כי אחד מגדולי רבני ההתיישבות ביו"ש בפניו הציג את הכרוז העריך כי מדובר בפרובוקציה ותו לא. גם זאת תוך ניתוח הטענות הכאילו הלכתיות המובאות בכרוז.
ביומן ערוץ 7 מספר הרב שילה שהכרוז הופץ בבית הכנסת שבישובו וגם הבוקר ראה את הכרוז בבית הכנסת. לדבריו הוא חושש שלמרות שמדובר בכרוז שהטענות ההלכתיות שבו מופרכות מעיקרן ויתכן שמדובר בפרובוקציה, הרי שיתכן ונערים צעירים יקבלו את האמור בו כאמת הלכתית, ועל כן יש להתריע מקבלת הדברים.
הרב שילה פרסם בתגובה לדברים מאמר הלכתי מפורט הדן בסוגיות המועלות בכרוז, ואת טענותיו הוא מסכם בתשובתו של הרב פרנקל לראש ישיבת פורת יוסף. "השאלה נידונה במלחמת השחרור לגבי איסוף חסה משדות ערביים נטושים. ראש ישיבת פורת יוסף שאל את הרב פרנק אם מותר לקחת מהחסה הזו למרור, כי מרור גזול אינו מוציא ידי חובה. הרב פרנק קבע שכיוון שהשטח נכבש על ידי ההגנה שמתירה לקחת זה אינו גזל. כלומר המשמעות היא שצריך כיבוש של המלכות שרק היא מפקיעה את הבעלות של נכרי על אדמתו".
להערכתו של הרב שילה מאחורי פרסום הכרוז עומדת "או בורות או פרובוקציה", כלשונו.
את מאמר התגובה שלו, המובא כאן במלואו, מכתיר הרב שילה בכותרת "מתורתם של רועי לוט".
ובמאמר עצמו כותב הרב שילה:
גסי לב בהוראה הפיצו כרוז "תורני" ברוחם של רועי לוט, ובו הם קוראים לחמוס את זיתי הערבים המוסקים בעונה זו, וגם להשתדל לכרות את עציהם כדי לדחוק את רגליהם מן הארץ. על מה הסתמכו, על דעה בגמרא עז נג, האומרת שגויים שהשתחוו לאילנות החל מזמן אברהם אבינו, לא אסרום, מפני שהארץ הובטחה לאברהם, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. זו סברא בענייני איסור והתר, אשר שום פוסק לא עשה ממנה דיני ממונות. יתרה מזו, נראה אתדברי רש"י בעניין רועי לוט: ויהי ריב - לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין. האם לא הכיר רש"י את הגמרא המובאת לעיל?
הדבר הבא שהסתמכו עליו הוא ההלכה בשולחן ערוך, חו"מ שעא, ש"קרקע בחזקת בעליה עומדת" והכל שייך לנו.
חכמים עשו ככל שהיה לא-ל ידם מבחינה הלכתית, כדי להעביר קרקעות בארץ ישראל מידי גויים לידי יהודים. כך למשל הטילו חובת מעשר שלא מעיקר הדין, לשם מטרה זו. הנה: מסכת דמאי פרק ו משנה ב החוכר שדה מן העובד כוכבים מעשר ונותן לו ....
רמב"ם בפירוש המשניות: .... וכבר נתבאר לך שהחוכר שדה מישראל אינו חייב אלא בתרומה, וכאן חייבוהו במעשרות, קנס כדי שלא יחכור שום אדם השדה מאותו הגוי ותישאר בורה בידו ויאלץ למכרה לישראל, וזה לפי הכלל שאצלנו, הוא מאמר ה' "לא תכרות להם ברית ולא תחנם" ובא בקבלה לא תתן להם חנייה בקרקע, ולכן דוחקים אותו בכך שאין חוכרים אותה ממנו עד שימכרנה, וכל זה בארץ ישראל ..
כמו כן הטילו חובת מזוזה שלא מעיקר הדין, לחיזוק ההיאחזות בארץ: יורה דעה סימן רפו סעיף כב : השוכר בית בחוצה לארץ והדר בפונדק בארץ ישראל, פטור ממזוזה שלשים יום. והשוכר בית בארץ ישראל, חייב במזוזה מיד, משום ישוב ארץ ישראל.
והיותר מכל: במסכת גיטין דף ח עמוד ב, שם נאמר כי ניתן לקנות קרקע בארץ ישראל בשבת, על ידי אמירה לנכרי לבצע זאת אפילו בכתיבה. ולמרות שאמירה לנכרי לחלל שבת אסורה מדברי חכמים, משום יישוב ארץ ישראל התירו. ואומרים על כך התוספות: אבל משום מצווה אחרת לא היינו מתירים אמירה לגוי במלאכה דאורייתא. ובכל מקום כזה, על אף ששקדו חכמים להעביר קרקעות בארץ, מידי גויים לידי ישראל, לא נזכר אפילו ברמז, שאם ניתן לגזול את הנכרי מותר לעשות זאת!
ועוד בענין זה: שו"ת הר צבי אורח חיים ב סימן עד. בשנת תש"ט בראשית מלחמת השחרור היה מחסור גדול במרור (חסה) לפסח, ורבים מתושבי ירושלים ירדו לכפר הערבי הנטוש דיר - יאסין שנלכד בידי היהודים, כדי ללקוט שם. ונשאלתי ע"י הגאון רבי עזרא עטיה ראש ישיבת פורת יוסף, אם אפשר לצאת במרור זה ידי חובה, דלכאורה הוי גזל עכו"ם ובמרור הגזול לא יוצאים יד"ח.
והרב צבי פסח פרנק זצ"ל רבה של ירושלים בעת ההיא, גדול פוסקי ארץ ישראל בשעתו, אומר בראשית תשובתו כך: ואף דקרקע אינה נגזלת, מ"מ נקנו הקרקעות לצבא ההגנה ע"י כבוש מלחמה. וכנראה שהמלקטים הישראלים לקטו את המרור ברשות ההגנה.
שומו שמים, הגאון רבי עזרא עטיה, ראש ישיבת פורת יוסף, "אינו יודע" שהקרקע בחזקת בעליה עומדת, והיא בכלל של ישראל, למה הוא שואל!ומדוע הוא מכנה זאת "גזל עכו"ם"?
והרב פרנק משיב מתוך הנחה ש"קרקע אינה נגזלת", והיא עדיין של הערבים, אלא שהכיבוש של ההגנה הוא שמעביר בעלות, ושכנראה המלקטים ליקטו ברשות ההגנה. ולמה לדעת מפיצי הכרוז דרושה בכלל רשות ההגנה?
מוסיף הרב פרנק ומביא את דברי רבי דוד מקרלין: מצינו ממונו של אדם יוצא מרשותו לרשות חבירו בעל כורחו על כמה דרכים, הדרך האחת והוא היותר גדול מכולם, הוא ע"י כיבוש מלחמה, וזה הוא הקנין הגדול שהנרכש במלחמה נקנה להכובש ואף קרקע שאינה נגזלת ולא מועיל לה שום יאוש לענין שיקנה אותה הגזלן, עם כל זה נקנית היא בכיבוש מלחמה. כך היו ישראל רשאים לקח את אדמת עמון ומואב. מפני שנכבשו קודם על ידי סיחון.
דבר זה פוטר גם שאלה אחרת. מנין יש אתרוג כשר בארץ ישראל. הלוא הכלל ש"קרקע בחזקת בעליה עומדת " חל גם על ישראל אחד ביחס לאחר, ואם כן כל המחזיק בקרקע בארץ אחר שקנאה מן הערבים, מעבד קרקע של ישראל אחר, ואתרוגו אתרוג גזול!
אלא שהביאור הלכה בסימן תרמ"ט אומר שכל הקרקעות מוחזקות היום לבעליהן מדינא דמלכותא , אולם בארץ ישראל אתרוג מקרקע נכרים יש בו חיוב תרומה אם היהודי קוטף בעצמו. והלוא בארץ ישראל זו קרקע גזולה ביד הנכרי, והאתרוג פסול מדין גזל!
יתרה מזו נאמר. אם אין תוקף להסדרי הקרקעות שנעשו על ידי התורכים והבריטים, אזי לא ניתן גם לנסוע בכבישי הארץ. שהרי הגוזל קרקע ועשאה דרך לרבים, אסור ללכת בה, ועל כן לא ניתן לנסוע בחלק מן הכבישים ומסילות הברזל בארץ, מפני שקרקעותיהם עדין עומדות בחזקת בעליהם היהודים.
מדינת ישראל סיווגה את הקרקעות בארץ וקבעה אלו מהן קרקעות מדינה העוברות לרשותה, ואלו מהן קרקעות פרטיות המושארות בידי המחזיקים בהן מקודם. מי שאינו מכיר בכך, מדוע יבקש לחמוס רק את זיתי הערבים ביש"ע, מה בדבר שאר חלקי הארץ? ומאיזה דין הוא נוסע בכבישים?
רבי צבי יהודה הכהן זצ"ל היה ממריץ ראשוני של ההתנחלות אחר מלחמת ששת הימים. הוא עמד על כך בתקיפות, שלא תיפגע קרקע של איזשהו ערבי פרטי. על כן בתחילה בהעדר סיווג הקרקעות, התמקדו במקומות כמו תחנת הרכבת בשומרון, משטרת מסחה (אלקנה) ומשטרת נבי צאלח (נוה צוף) ועוד.
כולן אדמות מדינה ברורות.
הארץ אכן שייכת לנו, ומצווה עלינו לכבוש אותה ולהעבירה לשלטוננו, אך הרכוש הפרטי בארץ נשאר על כנו כל זמן שלא החליט השלטון אחרת.
מכל זאת נראה שהכרוז המדובר כאן הוא בבחינת פרובוקציה, כדי להפיל בפח את הנוטים לכוונות רעות. ואכן אחד מחשובי רבני יש"ע, אשר ראה אותו טען מיד שהוא כזה. אפשרות אחרת היא שהוא פשוט דבר ליצנות, כאותו שהופץ פעם בירושלים באדר, וטען שבחורי ישיבות אינם מוציאים את זולתם בפרשת "זכור" מפני שאין הם יוצאים למלחמה.
ואף על פי כן יש לצאת כנגדו, שמא יפיל בפח את חלושי הדעת שיפעלו ברוחו, ואחר כך יזעקו חמס להצלתם.