שגרת המעצרים ביו"ש - תיעוד

המעצרים הליליים בכפרים פלסטיניים הם עניין שבשגרה ביהודה ושומרון. מידי לילה פוקדים כוחות צה"ל עשרות בתים, עוצרים מבוקשים ועורכים סריקות. ידיעה קטנה ושגרתית בשולי עיתוני הבוקר מסכמת את הריטואל. כתבת אתר צה"ל, רוני אפרת, התלוותה אל הכוחות ללילה לבן.

טרם נחתו כפות רגליי, כסויות בנעל צבאית אטומה, בחטיבה המרחבית עציון, ומייד נקראו לעלות בריצה קלה אל עבר רכב "דויד" משוריין. "קופצים", הסבירה לי דוברת החטיבה בשמות קוד, וזרקה לצלם שאיתי, מתוך הנחה כי כומתת הנח"ל שלו מעידה על הבנה רבה יותר משל כומתת הבקו"ם שלי, "כבר הרבה זמן שלא קפצנו". בעוד אני מנסה להבין מדוע כל החיילים קופצים-רוקדים, דוחקים בנו להתעטף בשכבת מגן, עתה אך ורק מפני הקור המקפיא, הכוללת אפוד קרמי וקסדה. חברי החדשים למשימה שאינה נודעת מרגיעים את מבטי המבוהל. חשד לחדירה ליישוב, הסבירו לנו. מסתבר כי אחת התושבות בהתיישבות אלעזר הסמוכה, הבחינה בבחור שאינו נראה כתושב המקום כאשר הוא נמלט בריצה מפתח ביתה. גדוד "לביא" של חטיבת כפיר קופץ לסייע.

חצי שעה שחיפשנו אחריו. מכנס ג'ינס, חולצה שחורה, כובע גרב ושקית אדומה בידו. שקית אדומה, מדגישים במכשירי הקשר המקרקשים. פצצות תאורה האירו לפתע שטחים אסטרונומיים, וכן העירו אט-אט את חברי ההתיישבות משנתם. המח"ט, אל"מ ערן מקוב, מרגיע את התושבת המבוהלת ומבטיח לה כי "כל הגדוד על הרגליים, את יכולה להרגיש בטוחה". פרפרי הלילה אשר נראו מסתובבים ברחוב מתעניינים בפרטי המבצע, מילת הקוד להקפצה הספציפית שגורה בפיהם. המח"ט מתבדח עמם וגם מעביר מורשת קרב. "הם רצים כל-כך מהר", הוא מתייחס למחבלים הפלסטינים, "פעם אחת נשארתי רק עם קרע מהחולצה שלו, ככה, ביד". בדרך חזרה עוד הספקנו לתפוס חשוד באחד הצירים, נטול שקית אדומה. לאחר בדיקה דקדקנית נדמה כי הוא אינו מסתיר דבר. בחטמ"ר המתינו בסבלנות דממת הלילה וקפה שחור, השקט שאחרי הסערה שהיא רק הקדימון.

שואו טיים

שתיים בלילה, קור כלבים. שוב ננעלת בתוך "דויד". הפעם עם לב, סטאס ויוסי, עוד חברים חדשים מאותו הגדוד. יחד אנו הולכים לכתר את ביתו של מבוקש אשר אותר על-פי מידע מודיעני, לעצרו ולהביאו לחקירת המשטרה. אותו מבוקש, כבן 15, זרק אבנים לעבר רכב ישראלי סמוך לביתו שביישוב בית אומר, דרומית לבית לחם. יוסי מבקש ממני, כמעין בדיחה, לקרוא את תפילת הדרך. סטאס גוער בו שלא להלחיץ את הכתבת המבוהלת דיה. לכשאני שואלת אם יש לי ממה לפחד, השלושה צוחקים, כמעט במקהלה. "המקסימום שיכול להיות הוא אבנים", מרגיע לב, "וגם אז זה מרגיש כאילו רודפים אחרייך צלמי פפראצי". הדלתות הכבדות נפתחות בשנית, משחררות את הצחוק הגדול אל חלל השמיים הקודרים שמחוץ לפלדה המשוריינת. מאחוריהן עומד בחור כריזמטי ותכול עיניים, אשר מציג עצמו בנוקשות כבייביסיטר שלי. אסור לי לצאת, להסתובב ולזוז מבלי שרס"ן ד', מפקד פלוגת החוד, יורה על כך. "לטעון כדור?" שואל לב, אך ד' כבר טרק את הדלת.

הכבישים משתבשים, קסדות על הראשים. האוויר בבית אומר זהה, כבאורך פלא, לאוויר באלעזר. כלי הרכב עוצרים בחריקת בלמים על עפר וחצץ, מספר חלונות מושחרים מתמלאים לפתע אורות קלושים, והחבר'ה משדרים עסקים כרגיל. נדמה כי אותה דריכות אינסופית מרוקנת את המצברים מהר יותר, אך לאחר עשרות מעצרים, אומרים הם עצמם, כמעט בלתי אפשרי להרגיש משהו באמת. בשלב הזה מתחילות להיגמר המילים. הנשימה נעתקת, הקרמי מדביק את הבטן לגב ושומט את הכתפיים בחוסר אונים משווע. שלוש נקישות על הדלת אשר מהדהדות למרחק. אור נדלק בחלון.

"מי זה?", שואלים בערבית. "צבא", בעברית. האב משפשף את עיניו בעוד פותח את דלת ביתו הקט, האם מציצה מעד חלון נטול תריסים או זכוכית, מגלה כי ביתה מכותר ע"י כוחות צה"ל. אני מסתרכת מאחורי שי, הקַשָר, אשר ממשיך את שיירת המ"פ וסגנו הנכנסים אל הבית. אני מתוודעת למקום. טרקלין העשוי קירות מקולפים ובו מספר תמונות של משפחה המונה ארבע נפשות. כעת היא ישובה בחדר השמאלי, סלון קטן, רובו ככולו וילון בצבעים אדומים עזים המוגף לאורך הקיר, קפלים קפלים. על הספה ישובים שני הנערים, כבני 14, פניהם כאילו קפואים. האב משתעל ללא הרף בעוד האם מישירה מבט אל הסמ"פ דובר הערבית. בטרקלין נמצאים עוד כחמישה חיילים, בודקים את הנעשה בבית, מחפשים כל ראיה אשר תסגיר את המבוקש הנער. רס"ן ד' מבקש מן ההורים את תעודות הזהות שלהם. לילדים טרם הונפקו עקב גילם הצעיר, ולכן מסתפק הוא בספח ה'קוּשָן' אשר מעיד על זהותם ולידתם. לאחר בדיקה ממושכת בקשר, מאושר מעצרו של אחד מן הנערים, המבוקש נמצא.

"יאללה, בסורעה", מאיצים באב להפקיד את בנו בידי הכח. ד' מפקיד בידי הנער את ספח הקושן שלו ומורה לו לשמרו בכיס מכנסיו, זה ישמשו כתעודת זהות בעת הצורך. הוא מכנס את חייליו בטרקלין הבית ועורך הסבר להמשך הפעילות. "זה החלק הכי מסוכן. אנו צריכים לשמור על ערנות מרבית כדי למנוע דקירה שתגיע מאחד הדיירים. את הילד לא לאזוק ליד ההורים, רק כשמגיעים אל הרכב". ספק אם הוריו של הילד יודעים מדוע נלקח מהם כעת. האב שאל, ונענה כי זהו מעצר שגרתי. "אנחנו מפחדים שירביץ לבנו אם יידע את האמת", מסביר ד'. הילד בוכה ונלקח. הכח מתקפל.

חוזרים לרכב. סטאס נאנח. הם לא ישנים הרבה, ולילה ארוך. "עד מתי?" הוא משיב לחברו אשר ממתיק באוזניי את רוע הגזירה. לב מצטרף לאנחתו ומציע לי כפפות. קר נורא בחוץ. אנחנו ממשיכים לבית הבא, שם דווח על הימצאותם של אמצעי לחימה. "סריקות?", מתפלא יוסי, "למה לא הביאו כלבים?". "אנחנו במקום כלבים" מתבדח לב, בעוד מוזיקה ישראלית עצובה בוקעת מן המכשיר הסלולרי שברשותו. שוב מדוממים מנועים בהוראת ד', אשר מגיע לאספני באותו הריטואל. גם כאן החלונות עירומים. הפנסים הקטנים שבקצה הרובים מפלסים את דרכם אל הדלת.

עשר נפשות בבית. שלושה גברים, אשה, שלוש נערות, שני ילדים, תינוק. כאן הקירות לבנים והבדים בצבעים בהירים, מקנים אווירה של רוגע יחסי. המהלך שונה הפעם. בעוד מתרכזת המשפחה בחדר אחד ובהשגחת הכח, שאר החיילים עורכים פשיטה ומחפשים אמצעי לחימה בשארית הבית. "לבדוק הכל, להפוך כמו שצריך", מפקח ד' על החיפוש היסודי. הם מוציאים הכל. החל מארונות הבגדים, המצעים ומדפי הבובות ומכוניות הצעצוע, וכלה בשקי האורז והקמח המונחים במטבח. את התכולה מניחים במרכז החדר, בערימה. בבית ריח בישול חזק, שטיחים רבים, מזרנים, סדינים. אין מספיק חדרים ולכן המיטות פזורות על פני הבית כולו. בשירותים אין אסלה. החיילים בודקים גם את האדניות והעציצים. כל רעש חזק או תנועה חדה מקפיצים אותי לדום, בעוד הם צוחקים. השלל: סכין קטנה, כובע טמבל צבאי, רוגטקה, משקפת צבאית, כובע גרב ואלה, לה נוטים לקרוא החיילים "מקל פז"ם", מעין בדיחה שהתפתחה מלילות עקובי מעצרים, ולאור המקלות הרבים הנערמים במגורי הגדוד.

לפני כל סריקה, עם כינוס המשפחה, מבקשים החיילים להוציא את כל כלי הכסף והזהב שברשותם ולרכזם במקום אחד, זאת בכדי למנוע אי-נעימויות. "אחר-כך הם אומרים שאנחנו גונבים", מסביר אחד החיילים. בבית השלישי נמצא ספרון העוסק בגן-עדן. החיילים החזירוהו אל המדף לאחר הסריקה, כאות כבוד למשפחה. בבית הרביעי היו נעליים, הרבה מאד נעליים. הן התפזרו בכל רחבי הבית. גדולות כקטנטנות, אבזמים, סנדלים, עור ובד. בבית החמישי נתקלנו באקדח צעצוע על הרצפה. בבית השישי, הצמוד לבית החמישי, החליט הסמ"פ לערוך סריקה קצרה וספונטנית, מתוקף הקרבה בין השניים. בבית השביעי נעצר מבוקש, אבנים נזרקו דרך החלון החשוף. נפגעים לא היו. בבית השמיני, מצא כוח מקביל של הפלוגה המסייעת חומר נפץ אשר הוחבא בחלק מצינור פלסטיק.

אפטר

חמש לפנות בוקר. יוצאים מן הבית האחרון ללילה זה והולכים בניחותא יחסית אל עבר כלי הרכב הכבדים. ד' מסתכל סביב, כבר לא בחרדה מבצעית לחייליו או לכתבת נטולת הנשק השמורה מכל משמר. הפעם הוא מביט על הנופים אשר מבצבצים מתוך הלילה, על הבוקר הקרב. כמעט זריחה. "מתי לאחרונה טיילת בכפר ערבי בחמש בבוקר?", הוא זורק לעברי וממשיך, כמדובר בשאלה רטורית, "לא חוויה?". אני נושמת את טיפות הטל הראשונות, כמעט מצליחה להירגע כאשר עונה לו כי מוטב כי נדבר על כך מאוחר יותר, אחר-כך. "אחר-כך?", הוא מצטחק, "אחר-כך אני הולך לישון, ומחר רק לשחק עם הילדים".

למחרת בבוקר, לפני הילדים והקפה, בוודאי ישים לב כי באחת מידיעות העיתון הקצרות, הקבועות, נעצרו כמה מבוקשים ע"י מספר כוחות. זהות שני הצדדים, כמובן, חסויה. ובזו הלשון ייחתם עוד לילה לבן של מעצרים וסריקות באיו"ש: "במהלך הלילה עצרו כוחות צה"ל באיו"ש 15 מבוקשים. בבית אומר, דרומית מערבית לבית לחם, נעצרו 5 מבוקשים. המבוקשים הועברו לחקירת כוחות הביטחון".