שיינה בוצר שהחווה של משפחתה סמוך למבוא דותן שבשומרון נהרסה לפני כשבועיים על יד כוחות הביטחון מתארת מציאות של פלישת ערבית לאדמות מדינה מדי יום. בוצר טוענת כי כוחות המנהל האזרחי לא ממהרים לאכוף את החוק. היא אף מפנה אצבע מאשימה לעבר התושבים היהודים שלדבריה אדישים לתופעה.

בצפון השומרון, הממוקמת מעל אזור פרדס חנה – חדרה, מרחק 25 דקות נסיעה, מתבצעות בכל שעה מחלקי היום, פלישות נוראות של ערבים אל אדמות מדינה.

בין מואזין אחד למשנהו, על רקע חלוקת הצווים המקפיאים, הקולות המלווים אותנו לאורך היום כולו, הם דפיקות חציבה ושריטות מתכת בסלע של דחפורים וכלים כבדים. כלים אילו לא עייפים ממלכת יומם. מלאכה הנפרשת על פני חודשים וימים. מלאכת השתלטות וכבישת הקרקע של ערבים בעלי יוזמה אשר גילו שהעזות והחוצפה משתלמת.

כך לאור היום, בביטחון עצמי ריק מכל סיבה אמיתית, הגורמת לצופה התמים להאמין שאם הם עושים את זה כל כך חזק וכל כך נטול מעצורים, כנראה שהם יודעים בדיוק מה שהם עושים. ואכן, הם יודעים. הם יודעים שאף אחד בכלל לא יודע איפה עובר הגבול. הם יודעים שאף יהודי לא מכיר את השטח שנמצא מחוץ לד' אמותיו של קורת ביתו הפרטי, הממוקם מאחורי שתי גדרות תיל, גדר חכמה וסיור ביטחוני של פעם בשעה.

הדחפורים עובדים יום ולילה, מיישרים את הקרקע, משטיחים אותה, משנים פניה, מטשטשים לה את הזהות ועושים בה כבשלהם.

תעשיה רעשנית ובוטה זו עוברת בדממת אלחוט, ולא גורמת אפילו להרמת גבה מכל אותם בודקים ומקפיאים, ושכנים יהודים, שמביטים בכל בוקר בנעשה דרך חלונם. העקביות הזו יוצרת טשטוש ומין התרגלות אל הפשע. ככל שההרגל מרדים יותר, כך מימדי הפשע מתרחבים יותר.

עוד דונם ועוד דונם הולכים ומשתטחים. קוביות סלע אדירות מועמסות על משאיות ועושות דרכם אל סוחרי אבן ממולחים, שכל רכושם מבוסס על שוד וביזה, המתאפשרת בגלל תרדמה עמוקה וארוכה של בעלי האדמה.

בעלי אדמה שכל כך לא מחוברים לאדמתם ולא מכירים ברכושם ההולך ומתפורר מתחת לאפם.

מאחר ועד עכשיו הכול עבר בשלווה, והרי ידוע ששתיקה כהודאה, הערבים עוברים לשלב הבא. השטחים המשוטחים עוברים עיבוד ונטיעה, והופ בלי ששמת לב עומד לפניך מטע. מטע זיתים לתפארת, עם עצים בעלי ותק של שלוש שנים לפחות.

רק ניסיון רב שנים לימד אותם את כללי המשחק ההזויים.

כל היהודים, אלה החולפים, כאילו רואים, אבל בעצם עיוורים. חסרי תחושה וחיבור לשלהם, כמו משותקים, חסרי תחושה באיברים. לכן אפשר להשתלט, לנעוץ מחרשה ואף אחד לא יפצה פה, אפילו לא יללה או הקפאונת קטנה.   

מתי זה קרה? ממתי עומד פה מטע?

ככה מעצבים לנו את הנוף ואת התפיסה. יוצרים עובדות מוגמרות בשטח.

במסיק הבא, יבואו חמולה חמולה, לקטוף את הפירות. ואנחנו נביט בהם בעיניים עגולות.

אנחנו כמו אותו הנער שעומד עם אצבעו הקטנה לסתום את החור ההולך ונפער בסכר.

דוד אוחז בכל המפות, ומכיר את הגבולות. כשידע את המינהל על אחת הפלישות, אנשי המנהל היו בדיוק בחופשה. לאחר ששבו, עבר כחודש עד שהגיעו לשטח לבחון את המצב, וחודש נוסף עד שהפסיקו את העבודה. לא, בהתרחשות הזו לא הייתה החרמת כלים ולא מעצרים. הסתפקו בנזיפה והשבתת העבודה.

היום, כמה חודשים אחרי, אנחנו עומדים וצופים על אותם כלים, המאוישים באותם מפעילים, רק שהפעם    

המיקום זז בכמה מטרים, להר ממול.

תמונות הפלישה הערבית: