המסמך "אנטישמיות מוסלמית - אתגר ודרכי תגובה אפשריות" שחיבר סיון במסגרת המכון לתכנון מדיניות עם יהודי, עוסק בניתוח מעמיק של התופעה של שנאת יהודים בעולם המוסלמי, עומד על הסכנות הצפונות בה, ומציע דרכי פעולה נדרשות. המסמך הוצג היום בפורום הגלובלי למאבק באנטישמיות המתכנס במשרד החוץ בירושלים.
הנשיא החדש של המכון לתכנון מדיניות עם יהודי, האלוף (במיל.) אהרון זאבי פרקש, לשעבר ראש אמ"ן, שכתב את ההקדמה לנייר המדיניות, סבור כי המאיץ העיקרי לעלייה בשנאת ישראל בקרב המוסלמים נעוץ בסכסוך הישראלי פלשתיני ששורשיה נטועים עוד בתקופת ההסתה של המופתי הירושלמי בשנות ה-20 של המאה הקודמת, דרך המרד הערבי, הקמת מדינת ישראל וההפסדים הצורבים של צבאות ערב במלחמת העצמאות וששת הימים: "התסכול העמוק שאפיין את התגובה בעולם הערבי פרץ את גבולות האזור והתבטא בין היתר גם באנטישמיות ובהכחשת השואה, והאשמת היהודים בניפוח אסונם על מנת להשתלט על שטחים ערביים", ציין פרקש.
מנכ"ל המכון לתכנון מדיניות עם יהודי, אבינעם בר-יוסף, מדגיש כי מסמך זה הוא תוצאה של הכוונת מאמצי המכון במשך שנים אחדות לשרטט אסטרטגיות יהודיות גלובליות חדשניות מול שינויים שמסתמנים בעולם המודרני. "המסמך של סיון נועד להניח בסיס לקראת תכנון מהלכים אופרטיביים מצד הארגונים היהודיים בעולם ומדינת ישראל כדי לשפר את הקשרים בין יהודים ומוסלמים ולאתר נקודות שבהן ניתן להביא לשינוי במגמות הקיימות".
מסמך המכון לתכנון מדיניות העם היהודי קובע בין היתר כי ניתן להסיק מספר מסקנות באשר ליחסי איסלאם - יהדות - ציונות שמאפשרות חלונות הזדמנות להתמודדות עם הבעיה:
1. לא מדובר במאבק ציוויליזציוני או באיזו איבת נצח תיאולוגית.
2. אין יחס ישיר בין קיצוניות מוסלמית לאנטי יהודיות. לדוגמה אלקעידה מעמידה בראש סדר העדיפויות את המאבק נגד הציויליזציה המערבית המודרנית.
3. ניתן להבחין במגמה מתמשכת של אסלאמיזציה ותיאולוגיזציה של הסכסוך הערבי-ישראלי בדור האחרון, שמאיימת להפוך את הסכסוך מלאומי לבין-דתי.
4. במקביל לתחייה הדתית בישראל שהתעוררה בעקבות מלחמת ששת הימים והעמידה את הניצחון בחלק מן הציבור היהודי כ"אתחלתא דגאולה", התעורר גם אפקט מהופך, שהגביר את ההקצנה הדתית בקרב המוסלמים.
5. אל אמונות היסוד ותפיסות העולם שבהן היהודי נתפס כעוין לאסלאם, ערמומי, בוגדני, נספחו שלושה יסודות חדשים כתוצאה מהסכסוך הישראלי-ערבי: שחצנות, היהודי כשליט אלקודס (העיר השלישית בקדושה באסלאם) והיהודי האכזר.
הניתוח של פרופ' סיוון כולל מספר מסקנות והמלצות.
א. למקד את הפעילות מול אנטישמיות שמובילים "האחים המוסלמים" וארגונים דומים לו, וכן המשטר באיראן ובסעודיה - ולא בזו של אלקאעידה. משמעות הדבר, סיון ממליץ להכין תכנית פעולה לכל מדינה מוסלמית בנפרד בהתאם למאפייני פעילותה האנטי יהודית.
ב. להתמקד בהקטנת השפעתם של "האחים המוסלמים" במזרח התיכון, מגרב ובאירופה משום שהם הפכו את השמדת ישראל למצווה מוסלמית בסיסית, ולהילחם בתופעה של הפיכת הסכסוך מלאומי לסכסוך דתי.
ג. יש לנצל את התופעה של "הכחשת השואה" כבומרנג כנגד מי שמפיץ תיאוריות אלה, שהן דחויות על הסף במערב.
ד. סיון מדגיש כי השימוש במידע בדוק אמין ורלוונטי באופן שיטתי ולא ספורדי מבטיח ניהול יעיל יותר של המאבק באנטישמיות. בין היתר הוא סבור כי דיאלוג בין מאמינים עשוי להתגלות כאפקטיבי על רקע הבסיס האמוני הרחב הקיים בקרב גורמי דת באיסלאם וביהדות. במסגרת דיאלוג שכזה חשוב למקד את המאמץ בשירוש סטריאוטיפים שיש ליהודים לגבי מוסלמים ולמוסלמים לגבי יהודים. לטענתו, פיגועי ספטמבר, 2001, שדחקו לפינה מוסלמים מתונים רבים, יכולים לשמש מכנה משותף להתחלה של התקרבות.